שני החברים הטובים מאוהבים בי, ואני אינני אוהבת אף-אחד מהם

שני חברים מאוד טובים שלי מאוהבים בי. אני לא אוהבת אף אחד משניהם. אני מתוסכלת
הסיפור מלא בפרטים אז אני אנסה לקצר
1- יש לי חבר"הכי טוב" , שהוא האדם הכי קרוב אלי. ויש לי חבר טוב. כדי לא לעשות ערבוביה אני אקרא לראשון חבר ולשני ידיד. (****אני לא עם אף אחד משניהם. רק כדי להסביר טוב יותר*****)
2- לפני כ4 חודשים התאהבתי בידיד. אולי זה היה רק קראש, לא בטוחה. סיפרתי לחבר , ( שהוא גם חבר משותף ) והוא עזר לי איתו
3- התברר לי בסופו של דבר מהידיד עצמו, שהוא מאוהב במישהי אחרת.
4- החבר עזר לי לשכוח ממנו.. וכשסוף סוף סיימתי, התוודיתי לידיד על זה שאהבתי אותו(בזמן עבר. ) ושכחתי ממנו וגמרנו. רק כסגירת מעגל.
5- עזרתי לידיד לשכוח ממי שהוא אוהב, כי גם אצלו זו הייתה אהבה חד צדדית , והוא שכח ממנה.
עד כאן "סוף טוב הכל טוב" ,אלה ש-
6-לפני יומיים החבר התוודה שהוא מזמן מזמן מאוהב בי 'קשות' .מלפני שאני התאהבתי. הוא אמר שניסה הרבה להפסיק. הוא לא יכול. הוא ידע שאין סיכוי אבל נימאס לו לשקר לי.
7-חשבתי על זה הרבה ואמרתי שאני אשחרר את עצמי קצת. אולי אוכל לתת לזה צ'אנס. למה? כי כאב לי על החבר הכי טוב שלי שמאוהב בי ועל זה שהייתי כלכך עיוורת ושפגעתי בו. ואני עדיין פוגעת בו.
לא התחלנו לא קשר ולא כלום. נשארנו תחת אותו סטטוס (חברים טובים. ) רק אמרתי ש"נראה"
8-לא התפתחו רגשות או משהו.. רק חשבתי לעצמי עד כמה קשה לי לדמיין את עצמי איתו בעתיד (הוא איש של קשר ארוך טווח. חתונה וזה. ) אבל שמרתי את זה לעצמי
9- לפני שעה הידיד התוודה שיש לו רגשות כלפי. לא קראש.. בקיצור אמרתי לו "לא. " , הוא נפגע אבל אמר לי שזה בסדר.
10- סיפרתי לחבר. הוא אמר שאם אני רוצה, אין לו בעיה שנתרחק לכמה זמן כדי שיפסיק (מאוד קשה לשנינו. אין יום אחד שלא דיברנו בו שעות מהיום שהכרנו זה את זה. סוג של 'מכורים' ) הוא הצטער והכל. שאלתי אם זה בסדר מצידו שאני לא אהיה עם אף אחד משניהם. הוא אמר שכן.
----------------
לי אישית, אם אני מתאהבת ומגלה שאין סכוי, אני עובדת על עצמי ועוברת הלאה. הם לא כאלו. ייקח להם זמן אם בכלל.
כואב לי. מאוד. על שניהם. שניהם קרובים וחשובים בשבילי. שניהם רגישים ותמימים. (כן אני יודעת שזה נדיר. אמא לא האמינה עד שהיא בדקה)
אני יודעת שהפתרון הכי טוב הוא לדבר בגלוי עם שניהם שאין סיכוי.וזה מה שאני עומדת לעשות. אבל עדיין, זה די מעציב.
. אני יודעת שזאת דרמה של גיל ההתבגרות ושהכל יעבור, אבל אני חיה בעכשיו. ועכשיו אני עצובה.
יש פתרון בוגר יותר? או משהו שאני יכולה לעשות?