למה כ"כ קשה לי בהתנהלות היומיומית?

שלום וברכה.
אני בחור חרדי שלמד עד כה באחת מהישיבות הטובות ביותר בירושלים, אולם עקב שיקולים אבסורדיים החליטו ההנהלה שאין לו כבר מה לחפש שם, והאמת שזה הגיע בזמן כי גם אני לאחרונה הרגשתי כבר שקשה לי להשאר ככה.

תחילה אבקש מכל העונים שלא לשפוט אותי מיד, גם אם אני יכתוב דברים שיצרמו לכם מאוד, תבינו אותי לי אין מושג שזה גורם לכם, ההבדל המנטלי והערכי בין הציבור החרדי בפרט בחור ישיבה לציבור הכללי הוא עצום!!! אז גלו הבנה.

אלא שהמציאות כעת היא שאני מרגיש איך ברגע אחד שחזרתי לבית הורי מהישיבה יצאתי לחיים, לעולם הגדול ואין לי אף כלי בסיסי להתחיל משהו. אמרתי להתחיל? סליחה אני אפילו לא יודע מזו התחלה.

עד היום המסלול שלי היה קבוע: למדתי בבית ספר יסודי ["תלמוד תורה"] משם הרבנים שלחו אותי לישיבה קטנה [כיתה ט-יא] מובחרת מאוד בירושלים, סידרו לי את כל הפרטים עם ראש הישיבה אפילו מנהל ביה"ס הסיעו אותנו הלוך חזור לבחינה בישיבה ומיד קיבלנו ממנו הודעה שהתקבלנו, דומה מאד היה גם בישיבה הגדולה [כיתה יב-עד הנישואין], כל מה שדרשו ממני הוא רק לעמוד בלוח זמנים מסודר לשבת וללמוד מבוקר עד ערב [דבר שאהבתי ועדיין אני אוהב] באמצע היום מספר הפסקות וזהו. יש רבנים שאחראים ללמד, יש טבח שמכין אוכל, יש חדר עם מיטה שולחן מקלחת שירותים כל מה שצריך יש חדר כביסות וכו' העיקר-רק תשב ותלמד.
בבוקר הראשון שקמתי אחרי שעזבתי או יותר נכון הועזבתי מהישיבה חשבתי לעצמי מה לעשות עכשיו? לשבת וללמוד בבית? זה לא ריאלי. אז יש כמה שעות שבהם אני לומד עם חבר אך מה עם שאר הזמן? לצאת לעבוד? איפה איך מה עושים בכלל בשביל זה? אין לי ידע בשום תחום מלבד התחום התורני [שלדעתי כמובן הוא ערך עליון והתחום הכי קדוש וחשוב אך אין בו עזרה לחיים הכלליים].
דיברתי יותר מדאי, תכלס מה אני עושה עכשיו? התחושה שלי ואני לא רוצה להשמע מסכן-שאני לא חי אלא צופה על החיים מהצד, אני לא חלק מהסיפור של החיים. זהו ההגדרה המדויקת ממש לתחושתי ולדעתי זר לא יבין זאת, רק מי שחווה זאת אם יש מישהו כזה יבין כמה זה תחושה לא נעימה בלשום המעטה.
יש לי חברים שהתחילו לעבוד, אך פה אני נודע בבעיה נוספת, יש לי חוסר ביטחון עצמי. וזה כבר לא קשור להיותי בחור ישיבה, אך בנוסף לזה אני גם זר כ"כ בכל העולם הכללי שאני מרגיש לא מסוגל להתחיל לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות אני מרגיש חוסר שייכות חוסר יכולת, ונוסף לזה יש לציין כי מימי לא שוחחתי עם אשה שאיננה אימי או אחותי או סבתא יותר מחמש דקות, ואני מגזים גם שתי דקות או דקה לא דיברתי, כדי להמחיש זאת אומר כי אני עוד זוכר את ההתרגשות שחשתי בשיחה שלי עם החיילת שראיינה אותי בלשכת גיוס שהגשתי דיחוי פעם ראשונה, בשבילי לגשת לבחורה ולדבר איתה זה דבר לא ריאלי אני מסמיק ומגמגם ומדבר בחוסר שליטה, לנהל שיחה פשוטה עם בחורה כמו כל בחור בן גילי שזה הדבר הכי נורמאלי ובריא לי זה ממש רחוק. אני לא מדבר על מעבר לשיחה נעימה עם בחורה, לי זה דבר רחוק שאני מאוד רוצה אותי אלא שאייני מסוגל. זה מאד מתסכל אותי שאני מרגיש צורך עז בקשר טוב עם בחורה בת גילי ומצד שני אני לא מסוגל. וזה עוד סיבה לכך שאני לא רואה את עצמי משתלב בעבודה שיש בה גם בנות. זה ממש קשה
מקוה שחא העמסתי בחומר ומקוה גם שהצלחתי קצת להעביר לכם מה עובר עלי.
אני אפילו לא יודע מה אני מצפה במה שאני כותב שורות אלו. האמת שאני לא מצפה לכלום פשוט זה הדרך שלי לבטא את הכאב. יכול להיות שבכלל אף אחד לא יבין מה עובר על בחור חרדי. לך תדע? ניסיתי ועשיתי את שלי וה' יעשה את הטוב בעיניו.
מי שהולך לכתוב עכשיו "תתאפס על החיים שלך קום תעשה משהו תפסיק ליילל ולבכות כמו תינוק תתבגר וקח את עצמך בידיים" אבקש ממנו בכל לשון של בקשה שיתאפק טלא יטרח לכתוב את זה. זה לא יעזור אולי ההיפך. אם יש עצה פרקטית, בפרט משהו שאולי יכול להבין מה אני מרגיש מנסיונו האישי או משהו כזה, אשמח מאד לכל עצה ועזרה.
תודה מראש.