אני חושבת שאני בדיכאון, איך להמשיך הלאה?

היי לכולם
ראשית אבקש שלא תציעו לי פסיכולוג, אין לי כסף לזה וגם בתור נערה הייתי הולכת לפסיכולוגים וזה לא ממש עזר בזמנו.

אני אתן קצת רקע על עצמי. אני בת 22 לומדת תואר לא קל ועובדת בעבודה קצת עמוסה. יש לי חבר שנתיים שאין כמותו, כשאני איתו כל הצרות נשכחות ואנחנו עוד כמה חודשים עוברים לגור ביחד.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני שמנמנה (במקומות הנכונים, אבל עם סימני מתיחה וצלוליט קל) אמא שלי פיתחה לי דימוי עצמי נמוך מגיל צעיר כי לטעמה האידיאל הוא אישה רזה ומעט מקומרת וזה לא המצב. אמא שלי באופן כללי היא בן אדם מאוד קשה. קשה להסתדר איתה באותו חלל, היא מאוד שיפוטית ושתלטנית ויש לה סדר עדיפויות מאוד מוזר לאחרונה עליו אני אפרט בהמשך.
אבא שלי נפטר לפני כמעט שנה והחיים בלעדיו קשים לי מאוד. הוא היה אבא מדהים, לפעמים לא 100% אבל את מה שאמא שלי הייתה הורסת הוא לרוב היה בונה מחדש.
אמא שלי הכירה גבר אחר מספר חודשים בודדים לאחר שאבא שלי נפטר, שזה נשמע לי מאוד לא מתאים אבל אלה החיים וזאת הבחירה שלה.
העניין הוא כזה: היא מאלו שחייבות להתארגן ולהתאפר גם כדי לרדת לזרוק את הזבל. כל יום ביומו היא מתארגנת ומתאפרת *רק למקרה והגבר הנחמד יחליט שהוא רוצה להפגש* ואם הם לא נפגשים בסוף, היא מורידה את האיפור והולכת לישון כאילו לא קרה כלום.
אמא שלי מעולם לא הייתה כזו. מראה זה משהו שמאוד חשוב לה, אבל פעם אם משפחה או חברים היו רוצים לקבוע משהו ספונטני היא לא הייתה מתחילה להתארגן עד שזה סופי (ולוקח לה 3 שעות אז היא אפילו הייתה מאחרת רק לא להתארגן בלי לדעת שהיא באמת יוצאת).
זה גורם לה לחכות לו ולא לעשות שום דבר אחר, וכאן בא לידי ביטוי סדר העדיפויות - היא העדיפה מספר פעמים להשאיר אותי חולה ומדוכאת בבית כדי ללכת לישון אצלו. לא מבינה איך אמא יכולה לעשות דבר כזה לבת שלה שאיבדה לא מזמן אבא וצריכה את התמיכה, וזה לאחר שכשאבא שלי נפטר הייתי איתה יום יום, שעה שעה, עד שהיא הכירה אותו.
קיצר, את תסביך האמא הבנתם? לא יודעת איך להתמודד איתה והמצב נראה קצת אפלולי בנושא איתה ולגבי זה אשמח לעצות בלי קשר.

נמשיך. יש לי מחשבות לא טובות 100 אחוז מהזמן. ככלל אני בן אדם די חיובי, כלומר נדיר שאנשים יראו אותי בוכה או מבואסת, אני צוחקת הרבה ואנשים אומרים לי שאני גם מאוד מצחיקה. אבל בפועל כשאני חוזרת הביתה אחרי יום עם אנשים, כל הבאסה נופלת עליי ואני בוכה לבד לתוך כרית. אני יכולה לבכות לפעמים ללא סיבה ואז תוך כדי שאני מנסה למצוא סיבה לבכי שהתפרץ, עולות לי מחשבות לא טובות. אני חרדה מגיל קטן על הוריי, ועכשיו אני חרדה מאוד על חבר שלי. אני מפחדת שהוא יחלה במשהו, יעבור תאונה, ירצח. עולות לי בראש סיטואציות שהסבירות אליהן אפסית ואני נכנסת לאיזשהו מקום אפל, ומצליחה לצאת ממנו תוך כמה דקות-עד כמה שעות. אני לא יכולה להמנע מהמחשבות האלו. חבר שלי מודע לעניין ומנסה להרגיע אותי אבל זה לא עוזר בפועל. אני מאוד מפחדת לאבד אותו אבל יותר מפחדת שהוא יסבול.

מעבר לכך, המשפחה שלי כמעט בנתק מוחלט. יש לי אח ואחות שלא מדברים עם אמא שלי, גם אני ואמא שלי בקשר לא יציב, אני מדברת עם אחותי מדי פעם, ואח שלי הוא פשוט אדם שלא כיף להיות בחברתו. הוא אדם שלא מודע לעצמו, יהיר, אומר דברים לא במקום וחושב שהשמש זורחת לו מהתחת, אמרתי לו יום אחד שיש לי מחשבות אבדניות והוא צחק לי בפרצוף. הוא חלק לא קטן מהדיכאון שלי אבל כזה שניתן להתגבר עליו.
כל המצב הזה עם המשפחה מכביד עליי. אני לא רוצה שזה ימשיך ככה אבל מדובר באחים גדולים ועצמאיים (גילאים 35 ו40) ואין לי דרך לעצב אותם לאנשים טובים יותר ולאחד את המשפחה.

ההשפעה של הדיכאון הזה על חיי; אני מאוד עייפה כל הזמן, עיניים נפוחות, מיגרנות שלא פוסקות, מה שמשפיע על ביצועיי בלימודים ובעבודה. כשאני נכנסת לאותן מחשבות לא טובות אני יכולה שעות לשבת ולבהות בקיר למרות שיש לי מיליון ואחד דברים לעשות, אני פשוט לא מצליחה להתנער מזה.

אני אשמח לעצות. סליחה על החפירה.