החברה הורגת אותי (תרתי משמע)

יש כל כך הרבה עניינים שמעיקים עלי, אומרים שאני נערה מיוסרת וממש לא בת 17, לפחות לא על הנייר.
אני כותבת קרוב ל6 שנים, זה התחיל כששכחתי איך לבכות -כי פשוט לא היה לי למי.
חוויתי בחטיבה חרם של שלוש שנים, כי הייתי הטיפוס השקט, המופנם. דווקא מאד אהבתי להיות כזו, לא סיפרתי על כך לאיש. בהתחלה זו היתה סתם אלימות מילולית, אח"כ הרימו עלי כיסאות, נעלו אותי בארונות ציוד וכו' -כיום זה נדמה כסיוט בלהות ואיני מאמינה שהייתי שם - בכל אופן, לא סיפרתי על כך לאיש, כי התביישתי. לא רציתי לספר להורי, כי גם הם לעיתים היו פוגעים בי בבית באופן פיזי (כמה סטירות, עונשים כבדים.. לא משהו רציני), ההורים שלי לא הענישו אותי סתם,
הייתי ילדה מאוד כעוסה, כל פיפס קטן היה מוציא אותי מדעתי, היה אסור לאכול איתי בשולחן או לגעת בי, ואם מישהו לא היה עומד בכך -הייתי מתרגזת.
הייתי בורחת רבות מהבית, היה לי תיק קבוע עם קופסת שימורים, ספר, פנס ושמיכה.
כשהגיע הזמן לבחור תיכון, ידעתי שאני הולכת לפנימייה -אך לדאבוני התגלה כי אחת הבנות שהיו מציקות לי דרך קבע בחטיבה, מגיעה יחד איתי לבי"ס החדש.
כמובן שגם שם, אף על פי שניסיתי להתחיל מחדש, היא הפיצה עלי שמועות אשר גרמו לאנשים רבים להתרחק ממני.
אז החלטתי שאיני רוצה עוד קשר לשכבה, פשוט מהילדה השובבה ומלאת שמחת החיים שהייתי, הפכתי לחננה, הסתתרתי כל היום בין הספרים, רק כדי להעלם מהחברה הזו, אז עוד בכלל לא חשבתי על התאבדות.
הממוצע שלי עלה במהלך חצי שנה מכמעט נכשל לממוצע של 91 -אבל במקום לשמוח, הייתי עצובה, כי לא הייתי מי שאני.
אנשים ניסו להתקרב אלי, והבנתי שאיני רוצה להרוס את עצמי, שכנראה אם אנשים רוצים בקרבתי, איני בת ז***/דפוקה כמו שכל הסובבים אותי טענו עד כה.
אז ניסיתי, מהר מאד היו לי חברות טובות מאוד שהקיפו אותי, אני איני שידרתי חברותיות בדר"כ -הן פשוט נהנו בקרבתי.
תמיד הן ניסו לגרום לי לספר מה עברתי, אבל לא הסכמתי. עד שבאחת השבתות שנשארנו בפנימייה נעתרתי להפצרותיהן: בתחילה, בקושי סיפרתי, ואט אט פשוט הכל נשטף ממני החוצה (טוב, כמעט הכל) -אני פשוט התפרצתי בצחוק כשהן בכו. אמרתי להן "אני לא מסכנה, היה לי טוב והייתי מאושרת כל השנים הללו, החיים לימדו אותי את כל שרציתי לדעת -אז תפסיקו לבכות עלי"
על כל דבר שהיה עובר עלי, הן סחטו ממני את המידע עד שבקושי רב סיפרתי.
בסוף השנה ההיא, הבחורה שהציקה לי הועפה מבית הספר.
סוף סוף יכלתי באמת להתחיל מחדש -ואז ידיד שלי התאבד. כי הציקו לו בבית הספר, כי התעללו בו. אני כמובן מיד נזכרתי בהפסקות שהוא היה רץ אחרי הכובע שחטפו לו וזרקו הנה והנה כשאני התחמקתי מהכיסאות שהושלכו לעברי וחיפשתי לי פינה שקטה. והוא מת, תלה את עצמו.
זמן רב שאלתי את עצמי -למה זה הוא שהלך? למה לא אני?
כל מה שניסיתי לבנות, כל האמון... הכל התפוגג.
כשהגעתי לפגישה של השכבה לפני הלוויה, אף אחד לא הסתכל עלי. חלק אפי' הרימו גבה.
ללוויה לא רציתי ללכת, אבל בשבעה, לפני שנכנסתי לביתו -תפסה אותי בחורה נוספת שהתעללה בי בעבר, חיבקה אותי, ניערה אותי ולחשה לי באוזן: "בבקשה תסלחי לי, על הכל... סליחה! סליחה!" והיא רצה משם והשאירה אותי המומה.

מאז עברו שנתיים, התאבדו לבינתיים עוד מספר מכרים קרובים שלי ולמדתי להתמודד עם האבדן -אני בחורה חייכנית, חברותית, יפה, מלאת ביטחון, יש לי חברים רבים הסובבים אותי ואוהבים אותי, על הקשר עם המשפחה אני עובדת, כתיבתי הגיעה לשלמות (כבר אמרו שאפילו אלתרמן לא עשה משחקי מילים כשלי, כבר אמרו לאה גולדברג ואביב גפן הבאה) אני מרוצה מאוד מההישגים שלי, אבל מרגישה שאיבדתי את עצמי בדרך -
איפה הנערה השקטה והביישנית שכ"כ אהבתי להיות?
כשאני לבד, או לצד אנשים ספורים אני רגועה מאוד ומשרה אוירה של נחת והקשבה -כך שהאני הגולמית מבצבצת...
וכשאנשים סובבים אותי, פתע אני חוזרת להיות נערה תוססת, אומרים שלידי אף פעם לא משעמם...
אני אוהבת לשמח אנשים, אבל אני רוצה לשמור על הנאמנות לעצמי.

ניסיתי הכל, אומרים שאני מאד מאוזנת נפשית אבל איני מרגישה כך
עשיתי מדיטציות,
הייתי אצל אינספור פסיכולוגים (וכמה שאני שונאת אותם, עושים טובה שהם מקשיבים, כאילו שאספר להם משהו).
ציירתי, כתבתי -אבל העניין הוא לא להתנתק מהחברה, אלא להצליח להיות אני בתוכה.
וסתכם כי פשוט לפעמים אני רוצה להיות פשוט אחת נורמלית לחלוטין, אבל כרגע פשוט התמכרתי לצרות (ונהנית כשאנשים טוענים שאיני שפוייה ולא נורמאלית וכו')

אוף... תמיכה?