האם באמת אין שום תקווה לשלום בישראל?

לאחר תחילת המלחמה התחלתי לחקור יותר לעומק את שורשי הקונפליקט. קראתי מאמרים מלפני 100 שנה, ראיתי תוכניות היסטוריות ושמעתי נאומים של אישים היסטריים. לא רק מהצד העברי, אלא גם מהצד הערבי.
כי לא זה פשוט בלתי נתפס שבן אדם רגיל ושפוי בדעתו ישנא אנשים זרים לו לרמה שישמח כל כך למותם. ואני מדבר לצערי לא רק על אותם הנבלות שהלכו ורצחו בפועל, אלא גם על אלו ששמחו וחילקו סוכריות בגדה וגם לבושתי הרבה על אלו ששמחים כל פעם כשמודיעים על מאות אזרחים ערבים שנהרגו.

אז כאמור קראתי לא מעט. בין הדברים המפתיעים ביותר היו עבודתו של ז'בוטינסקי שאמר במפורש שאין דרך להנהיג שלטון יהודי בארץ ישראל שלא בדרך של כיבוש כוחני וקולוניאליזם. מה שהוא קרא לו "קיר הברזל". דבר שני שהפתיע אותי היה דמות שכמעט שנמחקה מהתודעה: אמין על חוסייני. מדבור היה במנהיג ערבי ששיתף פעולה באופן פעיל עם הנאצים, כתב מאמרים אנטי יהודים קיצוניים, שילהב המונים ולמעשה הקים את האומה הפלסטינית. הוא זה שלמעשה יזם את הלאומנות הפלסטנית ואת ההתנגדות לשלטון הבריטים והיהודים בארץ ישראל. זה לא היה ערפאת, אלא הרבה לפני. ערבים שחיו בשטחי המנדט כבר החלו בתהליך של גיבוש לאומית שהתבססה בעיקר על תחושת ה"לקחו לי" וכבר החלו להיבדל מלבנונים וירדנים. וז'בוטינסקי טען בלי להתנצל שזה בדיוק המצב: אנחנו לוקחים, כי אנחנו רוצים מדינה יהודית. ואף אחד לא ירצה שכנות טובה כשיש לו אופציה לחיות ללא שכנות כלל. ולכן אין דרך להימנע משפיכת דמים.

בכתבות של שנות ה50 וה60 אני פשוט לא יכול שלא להבין את תחושת התסכול והכעס של אותם הפליטים שנמלטו מבתיהם ואז בצו של בן גוריון רכושם פשוט נשלל מהם. זאת לא היתה היסטוריה עבורם, אלא פשוט המציאות. חלק עזבו מרצון , חלק ברחו כי חששו לחייהם. ואי אפשר להיות אדם ישר ולהתכחש לכך שהיה באמת סיכון חיים ב48.

ברור לי שאלו שחיים היום בשטחי איו"ש הם כבר דור רביעי שם, אז אין להם שום קשר לפליטים. אבל אותה תחושת ה"לקחו לי" נשארת בתודעה שלהם ואין שום דרך לתקן זאת. זה אפילו לא עניין של דת. ג'ורג' חבש היה נוצרי לדוגמה. ברגותי ומוחמד אבס הם לא דתיים כלל.
ואין שום סיכוי שהם יוותרו על השאיפות הלאומיות שלהם. גם אחרי שהחמאס יפול ולדעתי הוא יפול כי קיצוניים דתיים לא מחזיקים לאורך זמן, עדיין נשאר עם אותה האומה שמחזיקה בטראומה, בתחושת ה"לקחו לי", שקועה בשנאת יהודים מלפני 100 שנה. ואנחנו? גם אנחנו לא בדיוק מלאך. אנשים שמחים בנפול אויבנו. רצחנו וירשנו. אנחנו בוחרים את הקיצוניים שאפילו לא מנסים לפתור את הקונפליקט, אלא רק מלבים אותו, תומכים במאבק ולא בניצחון.

האם באמת אין לנו שום תקווה?