אני האחות הגדולה. כבר מגיל צעיר היא הייתה, תסלחו לי, קצת שקרנית. צעיר מאוש מגיל 3 בערך. אולי זאת נבואה שהגשימה את עצמה, אמא שלי דיברה על זה הרבה. כשהיינו ביסודי היא נהגה להציק לח מילולית עד שהרבצתי לה כדי שתפסיק ואז היא הייתה הולכת לבכות לאימנו ולומר לה שהכיתי אותה בלי סיבה. אבל כך או כך, גדלנו. היא לא אותה שקרנית, אבל דעתנית, אנוכית וקונטרול פריק היא כן. היא לא מפסיקה להיכנס לי בעניינים עם אחרים ואומרת שזה כן עניין שלה, היא מחפשת לומר תמיד את המילה האחרונה ולהראות דומיננטיות. להזכירכם, היא אחותי הקטנה. הרגעים בהם אנחנו סבבה מעטים. אני עובדת על ניתוק רגשי ממנה כדי שלא אחוש איום ממנה, זה קצת מגוחך לדעתי להיות מאוים מאחותך הקטנה, ולא לקחת אותה ללב. אבל יש לי חשש נוסף. אני חוששת שיום אחד הכל יתפרץ, ולא תהיה דרך חזרה. שיהיה קרע משפחתי שלא נוכל לאחות. וזה די דפוק, כי החשש הוא לא מהסיבות "הנכונות". לא כי היא אחותי ואני אוהבת אותה, אני בעיקר מנסה להיות אדישה, אלא כי מה זה יאמר עליי: שאני אהיה מהמבוגרים המטופשים האלה שלא מדברים על בן משפחה. שזה יהרוס את המשפחה. האהבה שלי אליה היא על אש קטנה, בלשון המעטה. כך או כך, מה אני אמורה לעשות חוץ מלא להוריד את ההגנות שלי מולה? האם לנסות לחזור לאהוב אותה? האם זה נורמלי בכלל שזה ככה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025