מאבד את הרעב בחיים שלי ורוצה לחזור לזה!

אומר מראש ,זה יהיה קצת ארוך .
נכון לעכשיו אני בן 22 וכבר שנה וחצי מחוץ לדירה של אמא .
היינו גרים בדרום ועברתי למרכז .
בתור ילד ,עברתי ילדות של חוסר וגדלתי במשפחה שהייתה בה אלימות . אני לא אפרט יותר מידי על הילדות כי מי שמכיר אותי עלול לזהות ,אבל כמובן שאפשר להגיד שגדלתי בסביבה בעייתית גם בבית וגם בחוץ .
בקצרה ,בגיל 14.5 כבר פרשתי מהתיכון בצורה לא פורמלית והתחלתי לעבוד בעבודות פרך .
כל יום משעה 7:00 עד השעה 20:30 בערב זה היה הממוצע .
ימי ראשון עד שישי ככה עד הגיוס .
הייתי שם ארגזים של כסף בבית של אמא ובתור ילד בן 16 כבר הייתי מתנהל בצורה בוגרת ונהייתי הגבר בבית .
החיים היו סוגרים עליי ומנסים לחנוק אותי ,ואני מנגד הייתי פשוט מאוהב במלחמה שיש לחיים להציע . לא הייתי יודע מה זה רוגע והתאהבתי בסטרס . מוסר עבודה סופר חריג שמעולם לא נראה בשכבת גילי .
עם הזמן בעבודה הכרתי כל מיני סוגים של אנשים .
ביניהם אנשי עסקים שעומדים על רמות עושר הזויות שבתור ילד הייתי מסתכל עליהם ולא מעכל שיש לבן אדם הזה שעון על היד שהיה מסדר את המשפחה שלי לשנה .
בתור ילד שהגיע משכונה בעייתית והתרחק בזכות העבודה כמובן ,בחיים לא חשבתי שיש אנשים שחיים ברמות האלו והתחלתי להאמין .
התחלתי כבר בגיל 16 לקרוא על מודלים עסקיים ,כלכלה ,מדורים עסקיים כמו גלובס וכלכליסט והייתי פשוט מכור להרגשה בדימיון שאני מסוגל להיות איש עסקים עוצמתי ומקושר.
תמיד הייתי שואל שאלות ומדבר עם האנשים האלו ,וכשהם היו אומרים לי שזה לא תמיד שווה את זה מבחינה נפשית ,תמיד הייתי צוחק עליהם בטענה שאני מאוהב במלחמה ואני רוצה להיות כל היום על הרגליים עד יומי האחרון . לנהל ,להקים ,להתרחב ולהיות אחד מעשירי ישראל .
מיום ליום עליתי בשאיפות שלי עד לרמה של מגלומניה .
מעבר לזה ,שכשהייתי מדבר עם האדם הממוצע בחוץ בתור ילד בן 17 ,הייתי יותר חד ותקיף מאנשים בני 30 . ילד פלפל והסביבה גם תמיד אישרה לי את זה בכל מקום שהלכתי .
תמיד הרגשתי חכם יותר מכולם בידיעה שמה שקיבלתי מלמעלה הוא שילוב שגרם לי לחשוב בתור בן אדם מאמין ,שהיעוד שלי הוא להיות דמות כבירה והייתי חושב במונחים של להיות האדם החזק במזרח התיכון . הייתי קורא על מיליארדים וכבר מתכנן רילוקיישן לארה״ב בכל דרך . תמיד ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות ברגע שתהיה לי האפשרות ובחיים לא הייתי מתברבר .
אני הייתי עוד בתור ילד כבר מאוד חריג בנוף . תמיד ראו אותי בכל מקום שהלכתי בתור ילד כריזמטי בצורה חריגה ומוביל . דמות מאוד מוחצנת ולא קונבנציונלית.
בגיל 18 כבר התגייסתי והייתי מיועד ללחימה ,והתגייסתי בתור תומך ולא סיימתי את השירות ונשרתי אחרי שנה .
אחרי שהשתחררתי כבר התחלתי לתכנן איך אני יוצא מהבית כי לא יכלתי לחיות שם ואכן יצאתי מהבית בערך לקראת סוף גיל 20 .
כל הזמן עם תחושת רעב ברמה שהייתי קם בבוקר עם בעירה שפיזית הייתי מרגיש בבטן ואף אחד לא היה מבין אותי . שאפתי לכוח ולתהילה ומעולם לא עניין אותי מה שעניין אנשים בגילי למרות שתמיד היו לי חברים גם בשכבת גיל שלי מכל מיני סוגים . ניסיתי כמה שטויות בשנתיים האחרונות כמו מסחר ואיקומרס על מנת רק להיות מסוגל לממן משהו יותר גדול או לפתוח איזו דלת לרילוקיישן . תוך כדי שאי עובד בעבודות כמובן ומשלם שכירות . לומד את החיים בחוץ מה שנקרא . לא הצלחתי בניסיונות הראשונים יותר מידי ומיום ליום שאני נאבק בחיים הרגשתי שאני מתחיל לאבד מומנטום ואהבה למלחמה בחיים . אקצר כי לפעמים קשה לי להגיע לעניין . מרמה של מחשבות שהיו חולפות לי בראש על עצמי בתור מיליארדר חזק וחד שמקושר לפוליטיקאים ומזיז עניינים ,בחצי שנה האחרונה פשוט ויתרתי על כל כך הרבה דברים ואני פשוט בשוק מעצמי . אני מבולבל ומאבד את הרצונות והתשוקות שלי . והכי מפחיד אותי ,שהתחילה לעבור לי בראש השאלה אם אולי להיות כמו כולם עם משכורת ומשכנתא זה לא כל כך גרוע . אני שונא את זה ואין לי באמת עם מי לדבר על זה ולפרוק כי אף אחד לא באמת היה מבין אותי . ממצב של משהו שכבר הרגיש במוח עוצמתי ברמה חריגה ,לפעמים אני מפקפק בעצמי ברמה שאני צריך לשכנע את עצמי שזה לא נכון . מכיר כמובן את כל השיטות של הנדוס תודעה עצמית והייתי משתמש בזה המון בתור ילד בשביל להזין את האגו להשיג יותר והייתי מאמין . היום אני איש מכירות שחי מצ׳ק לצ׳ק בשכירות . ועם כל התכונות אופי החריגות שלי והנוכחות שמרגישים ממני ,אני כבר לא מייחס לזה חשיבות ואפילו לא מאמין לזה לפעמים . אין לי את המוסר עבודה החריג שהיה לי ובחיים לא הגעתי למצב שאני נלחם עם עצמי כדי לקום לעשות מה שצריך . יש ימים שעברתי בשנה האחרונה שעברו לי מחשבות שאם אני לא יכול להשיג מה שרציתי מלכתחילה ,אין באמת טעם בחיים שלי ואם לא עשיתי את זה בגדול אז החיים שלי היו בזבוז . כל פעם אני נדהם מחדש כמה הפכתי להיות בן 22 טיפוסי אחרי צבא שלא מוצא את עצמו . במקום להיות משהו שנלחם ,התודעה שלי הפכה לתודעה של משהו שבורח מהאחריות שלו . אני מרגיש עם עצמי אפס הרבה פעמים בתקופה האחרונה כי אני באיזשהוא מקום גיליתי שאני גם מפחד להצליח . ותקופה שהיה קשה לי להודות בזה בפני עצמי אבל אני בוודאות מרגיש את זה . איך הפכתי מדבר אחד לבן 22 טיפוסי שלא מוצא את עצמו . הייתי עושה הכל בשביל לחזור לתודעת רעב הזאת של אני אעשה כל דבר ובכל מחיר . היום אני רק מחפש לברוח ואני מתחנן לקדוש ברוך הוא כל בוקר שיחזיר אותי לאותה התודעה שהייתה לי בעבר . אני יודע שאני בתחילת החיים ,אבל מיום ליום שעובר במקום ליזום אני נכנס לפחד וחרדה ואין לי מיקוד על כלום . ואם אני מבזבז זמן יקר זה שאני צעיר זה לא עוזר . לא חושב שהרבה אנשים רוצים מה שאני שואף להשיג אז כנראה שהרבה פה לא יבינו אותי . בכל מקרה ,אני רושם כדי לפרוק וכי אין על חוכמת ההמונים . מה לעזאזל אני עושה מכאן והלאה ? איך אני חוזר להתאהב בקושי שבחיים במקום לברוח ממנו ? איך להפסיק לפחד להצליח ?
אפילו לא הייתה לי אהבה בחיי כי תמיד פחדתי שזה יפגע במטרות שלי ועשיתי וויתורים על המון הנאות בחיים כדי לטפל במה שחשוב בבית ואני יכול להגיד חד משמעית שהייתי גבר אמיתי . היום ? היום אני מרגיש מיום ליום שאני מפחד מהחיים ומרגיש אבוד . מה אתם חושבים על המצב ?