אף אחד לא רוצה להיות בחברתי

היי, יש לי בעיה שמציקה לי כבר הרבה זמן.
אני בר, בת 18, סיימתי תיכון, ולא עושה צבא (יש לי פטור) וכרגע אני עושה קורסים לפסיכומטרי לא מבחירתי, אלא מבחירת ההורים שלי, הם הכריחו אותי ואין מצב שאפסיק את הקורסים אחרי ששילמתי 4 אלף שקל לקורסים. זה לא בגלל הכסף אלא ההורים שלי, הם פשוט משתדלים לעזור לי להצליח למרות המצב הכלכלי בבית..
בקיצור ביום יום מה שאני עושה זה רק ללכת לקורס בבוקר, לחזור הביתה בצהריים, לראות סדרות במיטה עד שאני הולכת לישון. במילים אחרות אין לי חיים, בודדה, אין לי חיי חברה.

אומרים שבגילאים 21-18 אנשים מתחילים להשתנות, הם מתחילים להתבגר, אופן החשיבה שלהם משתנה ומתחילים להבין מה זה עולם.
אני מרגישה שאני בתקופה הזאת, אני מבחינה בשינויים שעד עכשיו עשיתי ומבחינה גם בשינויים שאני רוצה לעשות, אך הדרך אל השינויים האלו קשה, אני יודעת שאי אפשר להשתנות ישר, לוקח לזה זמן.
בתקופה הזו שאני חווה כיום יש איזה שהוא בעיה שהכי מטרידה אותי וזה חיי חברה. כבר שנה שלמה הפסקתי לצאת עם חברות, הן נטשו אותי לטובת אחרות, ואני מרגישה ממש רע, מאוכזבת, מבואסת ובעיקר מושפלת בגלל שאין לי אפילו חברה אחת שאוכל לבלות איתה. אני מנסה תמיד ליזום פגישות, מנסה להזמין כמה בנות כל פעם אך הן תמיד מסרבות. באמת שניסיתי ליזום פגישה עם כל האנשים שאני מכירה אבל כולם סירבו וכנראה שמשהו לא בסדר אצלי ואין לי מושג מה הבעיה שיש לי.
ההורים שלי תמיד מסים לי לעזור אבל אני כל פעם אומרת להם שהכל בסדר, קשה לי שההורים שלי יראו אותי ככה במצב כזה, אחרי כל המאמצים שהם עשו כדי לעזור לי, אני לא רוצה שהם יבחינו בזה שהבת שלהם חווה קשיים כאלה, ושאנשים לא רוצים להיות בחברתה, לא רוצה שהם ירגישו שהם לא עשו עבודה מספיק טובה כדי שלי יהיה טוב.
אני באמת מעריכה את כל המאמצים שעשו, ונורא אסירת תודה על כל הדברים שיש לי כיום. בקיצור אני לא רוצה לערב את ההורים בנושא הזה.

אין לי מושג מה לעשות, אף אחד לא רוצה להיות בחברתי את זה כבר הבנתי מזמן, אבל אני לא יודעת מה הסיבה לכך! אני נראית טוב, אני חייכנית, מנומסת, מכבדת את כולם, נחמדה, עוזרת לכולם כשצריך, אני מנסה להיות עצמי ולא מישהו אחר כשאני מדברת עם מישהו, מה לעשות? אין יום שעובר מבלי לחשוב על הנושא הזה, והמחשבות על הנושא רק מתחילות גדולות יותר כל פעם.
כי זה קשה שאנשים לא רוצים אותך, זה קשה שאנשים דוחים אותך, מסרבים לך, לא מתייחסים אלייך, לא יודעים שאתה קיים! קשה!!! נשבעת לכם כל יום אני בוכה בגלל זה, כל יום! קשה לי לראות אנשים שקשה להם, שעוברים משהו רע וכל פעם אני מנסה לעזור ואני כן עוזרת, אך אני לא מקבלת בחזרה יחס כזה.

אני לא רוצה ללכת לטיפול, פסיכולוג, ייעוץ או לא יודעת מה, אני רוצה לעשות את זה מבלי טיפולים כאלה.

מה אפשר לעשות? אני נורא רוצה חברים, אך לא יודעת כבר את מי לשאול, שאלתי את כל הבנות בגילי, יכול להיות שעדיף מישהו אחר שהוא לא בגילי? זה גם קצת מוזר אבל ליזום פגישה עם מישהו שאנחנו לא מכירים..