אני גרושה והוא כהן והוא חושש מהתגובה של משפחתו

כנראה שאף אחד לא יבין את הכאב הזה שלי שנוצר מתוך שבועיים בלבד של היכרות עד שזה לא קורה לו באמת. דיי.. העיניים שלי כבר נפוחות מרוב בכי.. אני לא עומדת בזה..החיבור הזה שיש בינינו.. ההרגשה הזאת קוראת פעם ב.. אם לא בכלל והתחושת פיספוס האדירה הזאת. שכאילו יודעים שנועדנו זה לזו, אבל משהו אחד משמעותי שעוצר את זה.. וזה לא העובדה שהוא כהן כי לו זה לא אכפת בכלל, אבל מה משפחתו תגיד על זה.. זה מה שחשוב לו. חשוב לו שלא אפגע מזה בהמשך, כי אני חשובה לו. אתמול בערב הוא התקשר אליי, כימעט באופן רגיל והכל שם נישפך..עד כמה הוא פוחד להמשיך עם זה כי מספיק נקשרנו אחד לשנייה .. הוא לא יודע לאן להוביל את זה.. נתן לי לעשות החלטה דרך הראש ולא מה שאני רוצה כרגע.. ומה שנבון לעשות זה להתרחק בשביל לא להיפגע יותר כי מה שקורה כרגע הוא מספיק קורע את שנינו.. בשיחה פתאום נהייתה שתיקה.. אני כמובן לא עמדתי בזה והתחלתי לבכות.. אני שומעת אותו באותה נשימה כמו שאני.. הוא בכה יחד איתי.. ואותי זה שבר עוד יותר. אחרי זה, הוא אומר לי אני מגיע אלייך... שמחתי מצד אחד. אחרי חצי שעה הוא הגיע .. מצאנו איזה פינה להתמקם בה וישבנו באוטו.. המשכנו לדבר על העיניין הזה, בתוכו, הוא רוצה מאוד והוא רק שיבח אותי עד כמה אני בחורה טובה ומי שיזכה בי יהיה מאושר מאוד.. ושקשה לו מאוד לוותר ואני יחסר לו ביום יום עם השיחות וההתכתבויות שלנו.. אבל הוא לא יכול לחשוב רק עצמו וכי זה האופי שלו, הוא חושש ממה יהיה הלאה ולי מה שנותר לעשות באותו רגע זה רק לנסות לשחרר. ככה עברו איתו שלוש וחצי שעות מחובקים ונשענו אחד על השנייה ובלי סוף נשיקות והוא רק מנגב לי את הדמעות בהרגשה שזאת פעם האחרונה.. היה לנו מאוד קשה לעזוב אחד את השנייה כי כל חצי שעה שעברה אמרנו שנתקפל וזה פשוט לא קרה.. והרגשתי כמו באיזה סרט טורקי שאני לא יודעת איך אני לפחות יוצאת מזה. זה כואב לי, זה שובר אותי, מאתמול אני רק עם דמעות בעיניים. אני מרגישה שאני רק רוצה אותו, להרגיש אותו, להריח אותו, לחבק אותו ופשוט לא לעזוב.. איכשהו סיכמנו שנמשיך לדבר מידי פעם ואני לא יודעת עד כמה זה יהיה טוב. חושבים שיש פה מקום להילחם על הקשר הזה?