ההורים לא אוהבים את הקשר שלי עם בן זוגי האתיופי, להיפרד? להמשיך?

אני מתחילה לכתוב בלי שאני יודעת לאן זה יוביל, כל מה שאני יודעת שאני נמצאת במצב לא פתור. ומקווה שאולי מבט חיצוני יאפשר לי ראיה רחבה יותר.

את בן הזוג שלי הכרתי בתקופה הזאת לפני שנתיים, לפני שנפגשנו (הכרנו באתר אינטרנט שאתם אולי מכירים..),

הוא כתב שהוא אוהב אותי, ולא רוצה להפגש איתי, כדי לא להרוס את מה שיש לנו.
נפגשנו, וכבר בפגישה השניה התנשקנו, זאת היתה הנשיקה הראשונה שלי, ובעיניי הכל היה קסום ומוזר.
הוא חשף בפני עולם מלא חסד, נתינה, חמלה ותמימות שהיא נדירה כל כך בימינו. אני זוכרת את העיניים האדומות שלו אחרי הנשיקה ההיא, איך הוא הסתכל עלי, וכששאלתי למה, הוא אמר שזה לא פייר שיש לו את כל האושר הזה, כי לכולם מגיע.
בהמשך הקשר שלנו, הוא חשף בפניי סיפורים קשים מהעבר שלו, למרות שידעתי שקשה לו לעשות את זה. תמיד עודדתי אותו לשתף, בתקווה שזה יפחית את הכאב שחרוט אצלו.
והוא סמך עלי, וסיפר. ומאז, בשקט בשקט, בלי שהוא יודע, אני מרגישה כל כך ברת מזל.

נשמע מקסים?

מאז שהתחלנו לצאת, הקשר לא מצא חן בעיני ההורים שלי, ביום השנה שלנו, הצלחתי לשכנע אותו ואת ההורים שלי למפגש בינהם (אחרי חיכוך או שניים בטלפון),

כמובן שבן זוגי פגוע מהם, ובכל זאת, הוא לא נתן לזה להתגבר עליו ובא לפתוח דף חדש. אבל ההורים שלי לעומתו ניסו לשמור מרחק, (יש לציין שאבא שלי היה במשבר משפחתי באותה תקופה..) למרות שהם ניסו להראות אדיבים וחביבים. הוא יודע כמה קשה להם לקבל אותו, ולכן הוא מתנהג בשיקול דעת ובהבנה.

מאחר ובן זוגי אתיופי, הם טענו את כל הטענות הקשות שאפשר, שהוא עלול להיות חולה איידס, שאולי הוא לא יהודי, שהוא מנצל אותי... בחלק מהטענות שיתפתי אותו, בשלב מסויים הפסקתי, כי זה כבר התחיל לפגוע בי. ואם זה פוגע בי.. אז זה יפגע בו פי כמה..
כל חוסר תמיכה כזה פוער בי חור עמוק, עם כמה שאני מנסה להיות אמיצה, וללכת עם מה שעושה לי טוב עד הסוף, אני כבר לא יודעת מה עושה לי טוב. כי המילים חודרות עמוק.
אני מרגישה רחוקה כל כך מההורים שלי, שפוגעים בי בלי לדעת שהם בכלל פוגעים.. ובלי לדעת שהם מערערים אותי.

כשבסופו של דבר התנתקתי לגמרי מהרגשות שלי, אולי כי לא הצלחתי לשאת את האכזבה שלהם, נפרדנו. למרות שלא שיתפתי אותם, כדי שהם לא ירקדו על הפצעים הפתוחים שלי מרוב שמחה, הם גילו לבד. ומיד קפצו על המציאה, ואבא שלי כבר רץ לחפש לי בן זוג חדש, וסיפר לחברים שלו שאני פנוייה ושאם הם מכירים מישהו..
(וזה אחרי שהוא טען שהוא בכלל לא גזען)

אני מבינה את הקושי שלהם, הם לא רגילים לזה ולא מכירים את העדה שאני זכיתי להכיר, אני מבינה שכנראה הם מפחדים שתהיה בעתיד גזענות כלפי המשפחה שלי והילדים שלי... וזה יפה שהם דואגים לי, אבל עד כמה?
למה הם לא יכולים לעצור רגע, ובאמת להכיר אדם, לא צבע ולא מראה חיצוני?
למרות שחזרתי וביקשתי, הם עומדים על שלהם. 

נפרדנו וחזרנו כמה פעמים, לו תמיד היה ברור שהקשר שלנו לא יגמר (מה שגם קצת הטריד את מנוחתי לפעמים.. איך אתה יודע?).
אני מעורערת, מתחיל להיות לי שוב טוב, ואני מתאהבת מחדש, ואז אני לא יכולה לספוג את האכזבה, את אות הקלון שההורים שלי מרגישים שהנחתי אצלם.
גם ככה לא פשוט לנו, אנחנו גרים במרחק של שעתיים נסיעה.. ובאוטובוסים זה הרבה יותר. הוא בצבא ביחידה מובחרת, בקושי יוצא, כך כשהוא יוצא אני צריכה לשבור את הראש כדי להגיע אליו.
להשאר לישון בשירות לבד, לנסוע מהבית אליו.. לוותר על לילה בבית כדי לשבת איתו שעה.. וזה שובר. הוא אומר שהוא מתנצל, והוא יודע שזה הוא שצריך לשבור את הראש כדי להגיע אלי, וזה הצבא. ואני יודעת שזה הצבא. ואולי גם קצת הוא והחשש מהיום שבו אבקש ממנו לעשות מאמץ ולבוא אלי, כי קשה לי.
כבר יצא לנו חודשיים שלמים שלא נפגשנו. וארבע חודשים של פרידה, אולי אנחנו מכירים שנתיים, אבל בפועל יכול להיות שיצאנו פחות משנה.

אני רוצה דף חלק, קצת תמיכה מהסביבה לא תזיק. אני רוצה דחיפה למעלה, שההורים שלי לא יתאמצו כל כך להוריד אותי.
אני מנסה להגיד להם שהצבע שלו בכלל לא משנה, שיהודי זה יהודי. וזה שהוא שייך לעדה מסויימת, לא אומר עליו שהוא לא יהודי, חולה או נצלן.. הם נסחפים.

אז העצה שלי לעצמי היתה להמשיך בכל הכח. להיות חזקה. ולפתור את המצב בעזרת דיבור, בעזרת הכירות, ולו מרחוק, עם האדם המדהים שהוא בן זוגי, בעזרת להסביר להם שהצבע זה לא מה שמשנה.

אבל מרוב שאני דוחפת את עצמי לבד, כמו שעשיתי כל החיים שלי.. ברגע אחד של אמירה לא נכונה, או מנוחה שלי.. אני סופגת את כל האמירות הקשות, החדשות והישנות. והרעש הזה מטלטל אותי. וגומר עלי.
רגע אחד אני רוצה להפרד, רגע אחריו אני לא מסוגלת.
רגע אחד הקשר שלנו דוחה אותי, ורגע אחד אני מרגישה שאני מוותרת לעצמי על עצמי..

ורק מדי פעם, מתגנבת לראשי מחשבה, שאולי למרות שהוא אדם מדהים, שבסך הכל זכיתי להכיר -אולי אנחנו בכלל לא מתאים ליציאה, או לחתונה?

איך אפשר להמשיך קשר כזה בלי תמיכה?
אנשים יכולים להיות גיבורים גדולים ולהגיד שזה אפשרי, ופשוט לא להקשיב. אז לא להקשיב, זה לא הפיתרון, 
דבר ראשון, הם ההורים שלי, ולא משנה עם כמה שהם פוגעים בי, כבוד בסיסי זה לשמוע לפחות. 

דבר שני, בין אם אני רוצה או לא המילים חודרות. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. אז הפתרון הוא להתמודד, ולא ע"י פגישה, לבינתיים... 

עזרה?

ושכחתי לציין שבמשפחה המורחבת אוהבים אותו (: למרות שראו אותו ממש לכמה רגעים..