מאז שהתגייסתי לקיתי בדיכאון עמוק, מה לעשות?

אני יודעת שזה ישמע מפונק ודבילי אבל הסיפור הוא מסובך וארוך אז אנסה לקצר כמה שאפשר ... הייתי 6 שנים בפנימיה מכיתה ז' עד יב' ובמשך חלק מהשנים שהייתי שם הייתי נמצאת בדיכאון עמוק שהגיע עד לכדי כך שהייתי חותכת את עצמי וטופלתי על ידי פסיכיאטר ופשוט לא יכולתי להשאר שם , במשך הזמן שהייתי שם הכרתי את בן זוגי שאיתי כעת מעל שנתיים והוא החזיר אותי לדרך הישר אבל בי"ב הדיכאון שוב היכה בי ועזבתי את הפנימיה כי פשוט הייתי מתמוטטת בזמן השהייה שלי שם ופשוט הייתי גרה אצל בן זוגי רק בשביל לסיים את תעודת הבגרות ולבוא ללימודים מדי יום אך לא הייתי נמצאת במסגרת הפנימיה ואז חזרתי לבייתי (כי אני גרה בצפון והפנימיה במרכז) כי פשוט לא הייתי מסוגלת יותר להיות במסגרת כזו. ידעתי שאני נכנסת לזה שוב פעם ברגע שאתגייס , היה לי חופש של שנה מסיום הלימודים ועד הגיוס והייתי בבית שלי עם המשפחה שלי ומדי שבועיים הייתי נפגשת עם בן זוגי כי הוא רחוק ובאמת שזו הייתה התקופה הכי מדהימה שהייתה לי , אפילו שלפעמיים לא הייתה לי עבודה והייתי משועממת לא חשבתי לרגע לסיים את זה. אבל תמיד רציתי להתגייס כמו כולם אבל היה בי פחד איך זה ישפיע עלי. ואז התגייסתי. הגעתי למערכת כל כך אטומה ושכל כך לא מתאימה לי , כולם קוראים לי מפונקת , אומרים לי "תבלעי את הצפרדע ותעברי את זה כמו כולם" אבל אני פשוט לא מסוגלת , אבדתי את שמחת החיים , את החשק לבלות , את החשק להשקיע , אין לי רצון לדבר עם בן זוגי .. עם ההורים .. עם חברות .. וכל זה תוך כדי זה שאני יורדת במשקל כי אני לא אוכלת כי אין לי תיאבון בעקבות הדיכאון שנכנסתי אליו (עכשיו אני שוקלת 44) , נטשתי את כל תחביבי , אני מסתכלת על המדים ופשוט בא לי לגזור אותם ! אני פשוט לא יכולה להכנס שוב פעם למסגרת כזו. אני יכולה לצאת משם בקלות , פשוט לחתוך את עצמי , להשתגע ולצאת על נפשי. זה הכי קל. אבל זה לא אפשרות מבחינתי כי ההורים שלי לוחצים עלי להשאר בגלל שהצבא יעזור לנו כלכלית , ואמא שלי אומרת לי שבלי העזרה הכלכלית של הצבא היא לא תסתדר (היא מרוויחה 3,000 ש"ח לא מעל) ואבא שלי מקבל קצבת ביטוח לאומי (2,000) ולא עובד מעבר לזה כי לא יכול (100% נכה) ... אמא שלי טוענת שאני אהיה עובדת מפעל פשוטה בלי עתיד אם אצא משם , הצבא באמת יכול לעזור לנו בשנתיים האלה שאשרת שם - אבל זה אומר שזה יבוא על סמך בריאות הנפש שלי ומי יודע מה יקרה עוד שנתיים , אולי אני אשתגע סופית... בשביל ההורים שלי אקח את הסיכון הזה אבל לא אוכל להיות שם לנצח גם זה מתיישהו יסתיים וזה יכול לפגוע בי ממש חזק. כרגע אני פשוט לא חייה , מרגישה שהנפש שלי רקובה ומתה מבפנים. אני לא רוצה להשאר ענייה ומסכנה לנצח ושכל המשפחה שלנו תגרד שקלים מהרצפה , אני פשוט אובדת עצות :( אני לא מוצאת פיתרון משום כיוון , ואני ממש לא רוצה לפגוע בעצמי או להתאבד אני פשוט רוצה שהכל יהיה טוב מכל הצדדים ולא בא לי לחזור לדיכאון הזה בא לי לצאת ממנו בא לי שיהיה לי טוב ! עצות מישהו בבקשה ?!