אני עוד מעט בת 18 והולכת לשירות לאומי,
הוא בן 19 ועוד מעט מסיים קורס ומתחיל את השירות הסדיר וחוזר פעם בשבועיים.
זה מטריף אותי שאני ממשיכה לחשוב על זה, אבל פשוט מאוד מאוד קשה לי עם השינוי הזה ועם הידיעה שזה הולך להיות ככה שלוש שנים.
זה בן אדם שדיברנו ביחד מהבוקר עד הערב באסמסים ונפגשנו כמה פעמים בשבוע ואם היינו נפגשים רק פעם פעמיים אז הוא היה מתחיל לדבר איתי על זה ועל כמה שהוא רוצה יותר.
זה כל כך מטורף איך הכל השתנה מאז שהוא התחיל את השירות.
אני כל הזמן שומרת על איפוק וכמעט כל פעם שאני רוצה לשלוח הודעה אני עוצרת, כי אני יודעת שאם אכתוב אז:
1. זה כבר יהיה מגילה
2. התשובה שלו תהיה חצי שורה
3. ספק אם הוא יקרא את הכל ואם זה יעניין אותו, וספק איך אצטייר עם המגילות האלו.
וזה פשוט שובר אותי. אני בוכה הרבה. אני טיפוס שפורק, ופתאום התחלתי להיות ממש חזקה על כך הדברים שפעם היו גורמים לי לבכות, ואני בוכה רק על זה. אני גם ממש לא יודעת איך להסביר את זה. גם עכשיו שהוא בבית ויש לו המון זמן לדבר הוא פחות עושה את זה. הדבר שהכי מפריע לי זה שאני בוכה אחרי סקס. ככה, בלי שום התראה מוקדמת, וזה פשוט משהו שאני לא יכולה לעצור, מין מועקה כזו אחרי כל הזמן שעבר. אני אדאג שזה יפסיק באופן מיידי, אבל עדיין.
העניין הוא שכל פעם שאני חושבת על פרידה זה מרגיע אותי. כי פתאום תרד ממני אבן ענקית שיושבת לי על הלב. שאין לי כבר למי להתגעגע וזהו, נגמר. וכשאני חושבת על זה הדמעות עוצרות ואני נרגעת.
אבל מצד שני, זה פשוט כל כך כל כך כל כך לא שווה את זה. אני כל כך מאוהבת בו, והסיבה שכל כך כואב לי זה רק מגעגוע (למרות שגם מפריע לי שזה לא הדדי... הוא מתגעגע אבל פחות מראה את זה, וזה גורם לי להרגיש קצת לוזרית בכיינית) , ויהיה לנו טוב אחרי שהשירות יגמר. לא יהיה מושלם... כי גם קצת קשה לי כרגע לראות איך זה יהיה והאם אני רוצה שככה זה יהיה, אבל יהיה טוב.
מצד שלישי, איך לעזאזל אשרוד עד אז?
מה גם שזה תפקיד עם הרבה בנות תומכות לחימה שנראות מאוד טוב, ולא ממש אכפת לי כבר מבגידה או כל השטויות האלו , אבל בתכלס.. הן כנראה יבלו איתו יותר זמן ממה שאני מבלה איתו.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות