היי כולם קוראים לי דבש (כן באמת..) אני בת 20 מאזור המרכז.
לפני שאני אתחיל כמה פרטים קטנים, אני חיילת בצה"ל, משרתת כמפקדת.
יש לי משהו כמו 4 חברות קרובות, כולן מהאזרחות ולא מהצבא.
כל החברות הן חברות ילדות מתחילת החטיבה ורק אחת היא חברה שהכרתי בתיכון, ודווקא עליה אני רוצה לדבר.
החברה הזאת היא הדבר הכי יקר שיש לי בעולם, אני בקושי מצליחה להסביר את זה.
אני סטרייטית לחלוטין, האהבה שלי אליה היא לא אהבה רומנטית.. זה משהו אחר.
היא יודעת עליי הכל, כל מה שאפשר לספר, היא שומעת על החיים שלי בלייב, אני תמיד מעדכנת אותה בכל מה שקורה לי.
אני אוהבת אותה יותר ממה שאני אוהבת את עצמי, כשיוצאים לבלות כמעט יותר חשוב לי שהיא תיהיה מרוצה מאשר אני אהיה.
האושר שלי תלוי רק בה, אם היא שמחה, אני מאושרת, אם היא עצובה, אני בדיכאון.
קשה לי להעביר יום שלם מבלי לדבר איתה, מבלי לשמוע אותה.
אני מרגישה שאני מכורה אליה, שאני צריכה אותה בשביל להתקיים, בשביל לשמוח.
קרה שהיא נאלצה לסגור 28 יום בבסיס ולא ראיתי אותה, הרגשתי שאני משתגעת, שקורה לי משהו רע. הפסקתי לדבר, הפסקתי לאכול, הפסקתי לשתות, הפסקתי לשמוח, הפכתי לזומבי מהלך.
כמובן שחברותיי לבסיס שמו לב אבל אף אחד לא ידע מה עבר עליי, הרגשתי מתה, הרגשתי שחיי לא שווים אם היא לא נמצאת שם.
אני לא יכולה להסביר את הקשר שלי אליה, היא מחזקת אותי, רק איתה אני מרגישה שלמה, מרגישה בטוחה בעצמי, אני מרגישה שאני יכולה לעשות הכל.
כבר קרו כמה פעמים ששכבתי במיטה בדיכאון אחרי שלא ראיתי אותה שבוע ושכנעתי את עצמי שאני יכולה להסתדר בכוחות עצמי, שאני בן אדם בפני עצמו, זה עזר, אבל זה עובר מהר מאד ושוב אני צריכה אותה.
מה שהכי מפחיד אותי זה שהתחושה הזאת היא לא הדדית לחלוטין, היא לא צריכה אותי כמו שאני צריכה אותה. אני מפחדת שיום אחד היא תמצא לה עוד הרבה חברות ותשכח ממני ואז אני אאבד את עצמי, אני לא אוכל להמשיך.
מה אני עושה עם כל התחושות האלה? כדאי לי לספר לה או שזה רק יבהיל אותה? אני מרגישה אבודה, אני לא רוצה להיות תלויה במישהו אחד.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות