קשה לי לדבר עם פסיכיאטרים וחברה, מה לעשות?

רציתי לחפש אתר לפרוק בו את כל מה שיש לי על הלב ומצאתי את האתר המדהים הזה..
טוב אז מאיפה אני יכולה להתחיל? (נורא קשה לי לכתוב את זה....)
החיים שלי לא היו קלים בכלל.
נולדתי בצרפת. אני הייתי הבת היחידה, וגרתי עם ההורים שלי בדירה קטנה.
אמא שלי הייתי עובדת קשה כתופרת ואבא שלי אני כבר לא זוכרת במה עבד.הוא תמיד היה מגיע הביתה שתוי מאיזה באר מהעיר. הוא היה מכה אותי ואת אמא.
כשהייתי בת 5,הוא הגיע ממש שתוי,והתחיל להרביץ לי ממש כואב. אמא שלי ברחה והתקשרה לאחותה(דודה שלי)ואז נסתה אכשהו להגן עליה ובעצמה חטפה מכות.
דודה שלי הגיעה אבל לא הצליחה לעצור אותו. הוא שלף אקדח וירה והרג את אמא ואת דודה.
אני לא זוכרת הרבה אחר כך אבל השכנים הזעיקו את המשטרה והם הגיעו ועצרו את אבא שלי. לקחו אותי לאיזה בית ילדים.
הייתי שם והמקום היה נורא צפוף עם מלא ילדים מרעישים, ולקחו אותי לפסיכיאטרים.
הם לא יכלו אותי לשים אצל סבתא,כי היא יותר מידי זקנה ובקושי מטפלת בעצמה. לא היו לי עוד קרובים שם.
בסוף החליטו להעביר אותי לבת דודה שלי אמא שלי,שגרה פה בישראל. ובאותה שנה התחלתי ללכת לבית ספר.
לא דיברתי שנים. לא היו לי בכלל חברים.למדתי את השפה עם דודה שלי, כל הזמן בערב.. ואחרי הבית ספר הייתה לוקחת אותי לפסיכולוג. במהלך החיים שלי עברתי במלא פסיכולוגים, אולי לעיתים נדירות זה עזר, אבל בקושי..
היו לי מלא סיוטים ופחדתי מאנשים ובמיוחד מבוגרים חוץ מדודה שלי.
בגיל 13 כמה ילדים מפוקפקים מהבית ספר הכירו אותי לעולם של הסמים הקלים. הייתי מכורה וכל שניה ושניה אבדתי יותר ויותר את השפיות שלי. אשפזו אותי בבית חולים. יצאתי,שוב פעם . ושום פעם . כל פעם סיבות שונות.. סמים,אנורקסיה,אי שפיות,נסיון התאבדות ....
ואני מרגישה כל כך נדחפת... דודה שלי לא נשואה ואין לה ילדים, ואני מרגישה כאילו אני זאתי שעוצרת אותה מזה... ואני כל הזמן מאכזבת ומאכזבת אותה.
בסמים אני לא נוגעת יותר... אבל עם יצאו לי את זה על המגש , מי אני שאסרב?
אין לי ולא היו לי חברים. הייתי קצת מדברת עם הבנות במחלקה, אבל לא יותר מזה..
וגם הציונים שלי לא הכי הכי .. אני החסרתי המון מהבית ספר, לא עשיתי שום בגרות כאילו יש לי השכלה של ילדה בכיתה ד'.
אני מאוד אוהבת לכתוב. כתבתי 2 ספרים לעצמי, וכתבה לעיתון נוער.
הלוואי שזה היה כל כך קל.. ללכת לאיש מקצוע, והופ כל הבעיות שלי נפתרו .
אבל לא........ הן הולכות וגודלות.. כאילו אני לא יכולה לשלוט בעצמי..
אני יושבת מולם ... הם שואלים שאלות ,מדברים עם קול בטון מעצבן שקט כזה.. הראש שלי מסתובב ואני לא מדברת. לא יודעת למה.המילים לא יוצאות מהגרון. ולא רק מולם.. ככה עם כולם.
אני חייה בבועה כזאת שכולה סיוט ואני לא יכולה לצאת ממנה.
תודה למי שקרא את זה.. עם למישהו תהיה עצה מועילה אז תודה..