אני לוחמת, ואני יודעת שזאת בחירה אישית שלי אבל..יש לי חבר כבר שנתיים וחצי וכל פעם שאני צריכה לנסוע לבסיס (יוצאת שושים במקרה הטוב) אני פשוט מרגישה משהו נקרע ממני ואני רק שואלת את עצמי למה הלכתי לכל הרוחות להיות לוחמת. אני פשוט לא מצליחה לעצור את הדמעות, את הגעגוע וזה כל כך כואב כי אני לא יכולה לעשות כלום נגד זה.
אנחנו חושבים על חתונה, על עתיד ביחד אבל קשה לי לראות את העתיד, אני בן אדם שרואה את הכאן ועכשיו.
אני לא מתכוונת לעזוב את הלוחמה כי זה כן משהו שיבוא לטובתי בסופו של דבר, אבל מה אני עושה לגבי הגעגועים? איך אני מפסיקה את הכאב? נוצר מצב שאני לא הולכת לראות אותו 21 כי אני סוגרת והוא אחרי וזה פשוט שובר אותי המחשבה שלא אראה אותו..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025