בת 16 ובהריון, לא יכולה להפיל אבל גם לא להיות אמא

כשקוראים את הכותרת חושבים שאני ילדה בת שש עשרה מבית בעייתי עם סיפור חיים עצוב, אני חושבת שמבחינות מסוימות זה היה יכול להקל אם זה היה המצב, אבל אני בדיוק ההפך הגמור.
אני ילדה חכמה, ילדה ש״שומרת על עצמה״, ילדה יפה ומעצבנת כזו שמעולה בהכל... כן, זו אני כביכול.
אני באה מבית עשיר ו״איכותי״, אני לומדת כל היום והדבר שאני רוצה יותר מהכל זה להיות רופאה, או לפחות רציתי....
אני לומדת בפנימייה ואני וחבר שלי יוצאים כבר שנה.
אני בחודש שלישי.
אני מאוד אוהבת את חבר שלי אבל ברור לי שהוא ממש לא הולך להיות האבא של הילדים שלי, אנחנו בתיכון.
זה לא שהוא לא היה יכול להיות אבא, הוא באמת בוגר וחכם ומאוד שונה מרוב הבנים בני השש עשרה שמכניסים את החברה שלהם להריון... גם הוא כמוני, מאוד שונה מהתדמית הרגילה, אבל אני לא רוצה להרוס לו את החיים. בדיוק כמו לי, יש לו שאיפות, וזה לא שהוא ילד חסר אחריות ולא השתמש בקונדום, השתמשנו, אבל אני כאן... אז זה כנראה לא עבד.
אני יכולה להיות אמא, אין כאן את השאלה של לקום באמצע הלילה, מה אנשים יגידו או כמה קשה יהיה לי, עברתי דברים בחיים ואני יכולה להתמודד עם זה. אחת הבעיות המרכזיות היא שיש לי בעיות די קשות (נפשיות), אני לא אמורה להתגייס למשל, מהסיבה הזו, ואני יודעת במאה אחוז שאני יכולה לגדל תינוק, אבל אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך, אני רוצה שלילד שלי תהיה אמא בריאה ומתפקדת.
אני גם לא מסוגלת להיות בהריון, זו למשל, דוגמא טיפשית, אבל הבית ספר שלי? שאני לומדת בו? עבדתי כל כך קשה להתקבל אליו. הרמה הלימודית שאני בא, שהיתה יכולה להוביל אותי אל מקומות מזהירים... איך אני יכולה לוותר על זה? אני כל מה שהשגתי בחיים שלי? השגתי הרבה, ואני פשוט לא מסוגלת לדמיין לוותר על כל זה.
כולם מצפים ממני לכל כך הרבה... אני... אני דמות חיקוי בעיניי הרבה אנשים, אני מקסימה, ואני לא אומרת את זה מתוך השתחצנות, אני הגעתי למטרה שלי - להיות בן אדם טוב ומצליח. עבדתי קשה בשביל זה, ילדים קטנים מעריצים אותי! מבוגרים מאוד מעריכים אותי! איך אני יכולה לאכזב ככה את כולם? את.. את האח הקטן שלי לדוגמא? את ההורים? המורים?
אני יודעת שהדוגמאות האלו הן כלום, אבל אני עדיין בן אדם וחוץ מהעובדה שגדל לי מישהו בתוך הבטן אני צריכה לחשוב גם על העתיד שלי, לוותר על כל החלומות שלי? איך אני אמורה לעשות את זה?
אני נקרעת בתוך עצמית, בדילמה מטורפת. האפשרויות הן או אימוץ או הפלה, אבל להפיל אני פשוט לא יכולה, ואימוץ? זה לא באמת כל כך קל כמו שזה בסרטים, יכולות להיות הרבה בעיות ואני רוצה את הכי טוב בשביל הילד שלי, ואני יודעת שאם אני אשלח אותו לאימוץ לא יעבור יום מבלי שאני אתחרט על כך.
מצד שני... להפיל? זה נשמע כל כך מזעזע רק לומר את זה לעצמי, לא בקול, אז ממש לעשות את זה? תיאורטית, אני תומכת בהפלות, אבל כשמדובר בי??
חבר שלי יתמוך בי כמה שהוא יכול... אני יודעת את זה כי הוא אדם מקסים, ילד מאוד אחראי שטוב עם ילדים ולא משנה מה יהיה הוא יהיה לצדי.
להורים לא סיפרתי. הם יהיו מאוכזבים כמובן, אבל הם יתמכו, בסופו של דבר, הם בחיים לא יגידו לי לשלוח לאימוץ או להפיל אם אני לא ארצה בזה... גם הכסף זו לא בעיה אצלי, אבל...
אני כל כך אוהבת ילדים וכל כך טובה איתם... יש לי כבר שמות וכל מה שאני חושבת עליו זה להחזיק אותו בידיים שלי... זה נורא, כן, אבל אני ממש לא יכולה לוותר על הפריבילגיה הזו.
היתה לי תוכנית... חתונה, לא לפני גיל שלושים. ילדים? שלושים ושתיים. רציתי להיות רפואה ומצליחה ואמא מדהימה, רק רציתי לעשות טוב!
״החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק לתכנן תוכניות אחרות.״
לפני ה״התרשמות״ שלכם ממני ומהמצב שלי, מה אתם ממליצים לעשות? אני יודעת שזה כלום, אתם לא באמת יודעים למה אני מסוגלת ולמה לא, אבל ממה שאתם כן יודעים... בבקשה תעזור לי.
תודה רבה לכולכם וערב טוב.