אני אוהבת את ההורים שלי, אבל הם הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם

כשהייתי קטנה ההורים שלי חינכו אותי בשיטה של תגמול רע ותגמול טוב. התנהגת יפה? קיבלת חיבוק ויחס טוב. התנהגת רע? קיבלת מכות והערות פוגעות. ככה זה בחיים, לא? יחס גורר יחס. ילדה קטנה צריכה ללמוד את זה כדי להסתדר בעולם.
הם תמיד היו ממש קשוחים איתי, הסבירו לי שיש כללים מאוד ברורים בעולם הזה, ושתמיד עליי לדעת לקבל מרות. מהם, מהגננת, ממורים, ממדריכים, אנשים מבוגרים שעליי לכבד. ועשיתי את זה בהתחלה, עשיתי הכל כדי לקיים את זה. והכל היה בסדר למשך כמה שנים. יחס טוב זוכה ליחס טוב. מידי פעם חטפתי מכות, כי אני הרי לא בן אדם מושלם, אבל זה היה בסדר, לא?
אבל האמת הייתה שמתתי מפחד. פחדתי כל כך לחטוף מכות. הם לא אנשים אכזריים והמכות לא היו מכות רצח, אבל הן כאבו לי כל כך. לפעמים כתוצאה מהמכה הייתי נופלת או מתנגשת בקיר ומקבלת סימן כחול, או סתם צליעה ביום למחרת. להורים שלי (ככה הבנתי אחרי הרבה שנים) יש בעיות של שליטה בכעס (או שזאת אני שמחרפנת אותם? אני לא בטוחה). כשהם מתעצבנים, אז הם ממש אבל ממש מתעצבנים. זאת כמו התפוצצות. הם צועקים, מאשימים, מרימים יד. אבא שלי גם זורק דברים. את הקרוקס שלו, קערת הכביסה, דברים שלי. לפעמים עליי. כבר קרה לי ביסודי שהוא זרק עליי קרוקס והתכופפתי, במקום לפגוע בי הנעל פגעה בתמונה. הזכוכיות התנפצה וחתיכה ממנה שרטה לי את הרגל. יצאתי בזול, אבל לפעמים אני פוחדת לחשוב מה היה קורה אם הזכוכיות היו נכנסות לי לתוך הרגל, או חלילה - לפנים. היו לוקחים אותי לבית חולים? מה היינו מסבירים לרופאה? הייתי צריכה לשקר?...
נראה שבגלל כל זה יש לי את בעיית האלימות שלי. יש לי המון כוח בידיים וברגליים, ונטייה להתעצבן מהר מידי. תמיד הלכתי מכות עם בנים, לפעמים בנות. הרגשתי שככה אני מגנה על עצמי. אבל בשנים האחרונות אני רק מרגישה שזה פוגע בי יותר ויותר. כאפה חזקה מידי לחברה שבטעות שפכה עליי מים. השארת סימן כחול למישהו על הרגל אחרי שהקניט אותי ובעטתי בו. אגרוף בבטן לילד שמעצבן אותי. התגובות שלי מוגזמות מידי, ואני אפילו לא מתכוונת. הכל אינסטינקטים. תמיד מצטערת אחר כך. אני חושבת שאני צריכה להאשים את החינוך של ההורים שלי, אבל בתכלס זאת אשמתי. הכל אשמתי.
הייתי רוצה לספר על הבעיית אלימות שלי להורים שלי, אבל אני לא יכולה. הם שיפוטיים מידי - יש רק נכון ולא נכון מבחינתם. הם שמעו על זה רק מדיווחים מבית הספר, על הבת האלימה שלהם. חטפתי מכות. שוב. יחס גורר יחס. אם גם ככה אני חוטפת מכות, אז למה לספר להם? בכללי אי אפשר לספר להם כלום. הייתי ילדה פארנואידית מאוד, פחדתי מהכל. סיפרתי פעם לאבא שלי שאני פוחדת מהחושך, וזאת הייתה הטעות הכי גדולה של חיי. כשלא הייתי מקשיבה לו הוא היה סוגר לי את האור ונועל אותי בחדר המדרגות, נותן לי לגשש בעצמי אחרי המתג כדי להגיע לדלת ולפתוח אותה. בהתחלה הייתי בוכה, אבל התרגלתי. אסור לספר להם דברים אישיים מידי. הם ישתמשו בזה נגדך. זה רק אירוני שאלה ההורים שלי, לא? אני אמורה להרגיש ביטחון איתם.
ואני כן, לפעמים. הם אוהבים אותי מאוד. כשצריך, הם מגנים עליי. הם לא חוסכים ממני בדברים חומריים, אלא אם זה לא מגיע לי, כמובן. אמא שלי חוזרת ואומרת שאני אקבל יותר אם אני אקשיב להם יותר. הגיוני לגמרי.
מה שמכעיס אותי הכי הרבה אלה האחים שלי. יש לי אח ואחות קטנים, בני 11 ו-6. במשך השנים צפיתי בהורים שלי הופכים להיות עדינים יותר איתם. לפעמים כעסתי, רציתי שהם גם יחטפו מכות. לפעמים התכווצתי ואטמתי את אוזניי, שגם הם חטפו. הבכי שלהם הזכירה לי את עצמי בגילם.
השנים חולפות, ואמא צועקת כל הזמן, אומרת שהיא תמות מוקדם יותר בגללנו, ואבא מתחרפן כל הזמן, כי אני ילדה בעייתית, ואני כבר לא מתאמצת כל כך למלא בקשות, כי במילא אני אחטוף, ואני צריכה להרגיע את אחותי כי היא קילקלה את המדפסת בטעות והיא בוכה בהיסטריה כי היא יודעת איך אמא ואבא יגיבו.
ובאמת שאין לי כוח. אני פוחדת מהצל של עצמי. אני רואה את עצמי מסתובבת ברחוב ורואה כל אחד בתור רוצח פוטנציאלי. וכל הערה פוגעת מזכירה לי את אמא, שרק מחפשת באופן נואש דרך לחנך אותי. וכולנו עייפים ומותשים מלמצוא דרך לדבר בלי לצרוח. כשאחים שלי מעצבנים אותי אני מרביצה להם גם. אני לא גרועה יותר מההורים שלי, לא ככה? אבל ככה זה עובד אצלנו. זה אמור להיות נורמלי.
והרגשתי שאני חייבת לספר על זה למישהו כשצרחתי על אחי הקטן. רציתי לבעוט בו והוא רצה לחנוק אותי, אבל אמא שלי עצרה בינינו. כעסתי ואמרתי לה שצריך לתת לו קצת מכות כדי לחנך אותו אבל היא רק נעצה בי את המבט המשתק שלה. "למה שזה יעזור? איתך היינו קשוחים, ונכשלנו בחינוך שלך".
הלב שלי צנח באותו הרגע. כאילו עברתי את הכל לחינם. חשבתי שזה עשה אותי בן אדם יותר טוב, אבל עכשיו אני יודעת בבירור שאני ניסוי שכשל.
אני מניחה שרק רציתי לפרוק... ולשמוע מה אנשים חושבים. אנשים שאני מכירה לא באים בחשבון. כולם שיפוטיים מידי. העולם שיפוטי מידי. אני שיפוטית מידי.