כן
אני חיה עם אמי שהיא אלמנה. לא שירתתי בצבא ולא עבדתי מגיל 18-21 ומגיל 25-27. לדאבוני, אני סובלת מדיכאון קליני שמרתק אותי לבית, מעייף אותי פיזית והופך אותי ללא יעילה. קשה לי להתנהל כמו אדם רגיל ואני מתביישת במצבי... מאוד קשה לי. אמא שלי, לדאבוני, אדם פרימיטיבי יחסית. היא חושבת שדיכאון קליני, לרוב, זה תירוץ של אנשים לחוסר מעש. לדעתה, אם אנשים במצבי היו מסתכלים על החיים מזווית שונה, הכל היה בסדר. היא אינה מבינה איך אני, בחורה שכיביכול, הייתה לה קורת גג, שיש לה רגליים וידיים, שבאה ממשפחה מלאה (אבי נפטר לפני כשנה) יכולה להיות בדיכאון. היא אינה מבינה שלא הזמנתי את הדיכאון לפקוד אותי. המצב הזה לא תלוי בי ולא מרצוני נכלאתי לכלא נפשי איום. בגין מחלתי אני מרגישה אשמה בפני אמי ובפני עצמי.
היא כל הזמן אומרת לי: "החיים שלך דבש! יש אנשים קטועי גפיים וילדים יתומים שהגיעו להישגים, כי הם לא פרזיטים כמוך!" היא כועסת עליי בגלל שרוב הזמן אינני יכולה להשתתף במטלות הבית ושאינני עובדת. המצב שנכלאתי אליו רע מאוד - בגלל מחלתי אין לי את היכולת להשתכר באופן קבוע. מכיוון שאני מתמודדת עם תהפוכות נפש קשות, אני גרה בבית הוריי כי אינני מעוניינת להיכנס לחובות. אמי חושבת שכל עוד אינני תורמת לבית, זכותה להעליב אותי ולקרוא לי בכינויי גנאי. אני מרגישה שאמי חסרת רגישות ומפחיתה ברגשותיי ובמצבי. למשל, מאז שחליתי היא כל הזמן מחקה את הבעות פניי ואת הבכי שלי בלגלוג רב, בצורה גרוטסקית... ואז קוראת לי אידיוטית :( אני מרגישה שהרבה אנשים מזלזלים במחלות נפש, כי הן בלתי נראות. רק רציתי לפרוק :( כל מילה תעזור.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025