מוכשר, מופנם, אינטליגנט, אימפולסיבי, נראה טוב ובכל זאת

מוכרח לציין שאני לא נוטה להביע את רגשותיי... נדירים מאוד האנשים שמצליחים להוציא ממני רגש במילים. אותם אנשים שכן אני מלא הערצה כלפיהם, הם מבינים, לא שופטים ובאמת רוצים לדעת מתוך רצון לעזור.
אני בעל הפרעת קשב וריכוז, נמצא במלחמה יומיומית של אהבה שנאה עימה. אבל השלמתי.
בכל מקרה, אנסה לתאר את המסלול שלי בצורה שתהיה ברורה.
בתור ילד, מתחת לגיל 6, גדלתי חלק מהשנים אצל סבתי (שתחיה) וחלק נוסף דיי לבד. הכוונה זה שחזרתי מגן חובה בגיל 5,6 וטיגנתי או הכנתי משהו קטן לאכול לבד, הכנתי שיעורים לבד בדר"כ (כשהיה לי כוח וריכוז כמובן). ההורים עבדו לרוב, כסף לא היה בשפע ובנוסף כשהגעתי לכיתה א', גם הגיעה אחות קטנה ומדהימה שאני פשוט מת עליה, וגם אותה בתור נער דיי גידלתי.
נעורים היו, באמת היו. אבל לא כמו שהם מצטיירים. הכוונה היא שהיו לי חברים, לא טובים לרוב, לא הצלחתי להתקרב או להפתח מספיק ולחשוף את הקלפים עם אנשים.
כנראה תמיד התביישתי במשהו, משפחה, בעצמי, כלכלי. אולי הכל אפילו. בתיכון כבר היה יותר טוב מעט, עצמאי בשטח מגיל קטן, יודע מה לעשות, לא צריך שאף אחד ידריך או יגיד לי איך, כמה ומתי לעשות.
לא סיימתי עם בגרות מלאה, לא חשבתי שזה באמת יתן לי משהו בזמנו.
היו לי בנות זוג במהלך השנים, לרוב הייתי מסתגר בפניהן במשך תקופות. זה תמיד היה גורם לסבל לשנינו. פרידות, עצב, חוסר תקשורת מוחלט.
בשלב הצבא, ויתרתי לאחר 7 חודשים. החלטתי שהמערכת חסרת תכלית בשבילי, מצבי הכלכלי לא איפשר לי והחלטתי שאני יוצא.
אותו יום שחתמתי על שחרור עקב קשיי הסתגלות, פשוט השאיר בי צלקת נוראית, מפני שכל כך מעט אנשים יודעים עד היום על כך. אני לרוב מסתיר את זה ומספר על הצבא כאילו הכל היה טוב. פשוט בושה שאפילו צבא לא סיימתי.
אני מאוד ביקורתי, כלפי עצמי במיוחד.
מוצא את עצמי מחפש בכל מיני צ'טים כאלו ואחרים סקס מזדמן, או סתם להעביר את הזמן.
וכל זה במקום לשבת ללמוד, לאחר שהחלטתי שאני משפר ציוני בגרות ומנסה להתקבל בקרוב ללימודים אקדמים.
כיום, מספר החברים שיגיעו לעזור לי שואף לאפס. לא שומר על קשר, גם הם לרוב לא. עברתי לאיזור אחר בארץ עם בת הזוג הנוכחית. ככה שגם חברים חדשים אני לא מצליח לסגל.
מסתבר שבת הזוג הנוכחית ואני לא מסתדרים. ככה ששוב אני עלול לחזור ללופ של מעבר, פרידה, חוסר תקשורת, התנהגות חסרת רגישות. מה לא אמרו עלי?
למרות שהפעם, אני דיי חושב שאנחנו פשוט לא מתאימים. אבל האהבה... כל כך חזקה בינינו שזה פשוט שובר.
אני לא אדם חלש, עברתי תקופות ומצבים שחיזקו אותי מאוד, וגם כרגע בתקופה הקשה הנוכחית, הדבר היחיד שמחזק אותי זה שאני מפנים ומבין שכנראה יהיו דברים קשים יותר בחיים, אפילו קשים יותר מעכשיו ושאני צריך להתאפס, להתפקס ולהמשיך במירוץ.
זה לא תמיד עוזר לי לקום מהכיסא מחשב, אבל זה מפקס אותי.

בטח יש עוד המון פרטים ששכחתי, מקווה שהסברתי את החשובים.

חשוב לי לציין שאני מעריך את המקום הזה, דעת הקהל הפתוח דיי פותחת רעיונות חדשים להמון אנשים שכרגע רואים מראה שחורה אל מולם.

שיהיה שבוע מעולה,
אני אמשיך לרוץ!