שקלתי כמעט 100 על גובה 63, והחלטתי באופן ספונטני (הרגשתי "טוב" עם עצמי [אני מלכת התירוצים הדחקות ושכנועים עצמיים]) לרזות, רזיתי כמעט 30 קילו בצורה בריאה וטובה. מעולם לא הייתי קרובה כל כך למשקל תקין (מאז גיל 3 אני בעודף משקל כביר) , כל הדיאטה הייתי בטוחה שאגיע למשקל היעד ואשמור כל החיים. זה היה אורח חיים בריא שבראש שלי היה קבוע לתמיד. יש בי אמונה עצמית מטורפת מוטיבציה כוח רצון ומשמעת עצמית.
אז... מסתבר שלא. התחלתי לאכול, מהתקפי אכילה של דברים בריאים להתקפי אכילה של המון לחם עם שוקולד וכו. עליתי 15 קילו בזמן קצר ואני כל יום מחליטה להפסיק ולרזות ונשברת אחרי לכל היותר 3 ימים. כל פעם שאני נכשלת המוטיבציה בי דועכת.
כנראה התת מודע שלי משקר לי ואומר לי שאני לא רוצה לרזות.
אני רוצה להוסיף שאני מפחדת מגברים ואולי (לא יודעת לנתח את המעשים והמחשבות שלי) אני אוכלת כדי להרחיק ממני גברים (לא נאנסתי אבל אני בכל זאת מפחדת).
לא יודעת איך הלך לי מושלם יותר מחצי שנה ופתאום משהו בי דעך.
ניסיתי להחזיר את המוטיבציה בכל דרך והבנתי שזה לא קשור בזה- המוטיבציה עדין גבוהה, יש נכונות לבצע את התהליך, אבל אין כוחות. התקפי האכילה מנצחים.
זה כאילו חיה שנכנסת בי וטורפת אוכל, כמעט בלתי נשלט, עד שאני מרגישה שבא לי להקיא ואני לא יכולה לקום.
אני מבינה שזה תירוצים, אבל נוח לי להאמין שזה פשוט הדרישות של הגוף שלי. לא יודעת איך להכניס את עצמי למסגרת. אני מוכנה להתחייב- אני רוצה בכל לבי לרזות ולהיות במשקל תקין. אני אפילו לא יודעת למה, אין לי סיבות ספציפיות. אני פשוט צריכה את זה. לפעמים אני בוכה (אני ממש לא בן אדם שבוכה, אני אף פעם לא בוכה) רק מהמחשבה שאני סוחבת איתי עוד 20 קילו סתם, ושזה נראה רע ומרגיש רע ומרחיק ממני אנשים. כשרזיתי אנשים התייחסו אליי הרבה יותר טוב. מה לעשות?
נ.ב אציין שאני גם ככה בליווי דיאטנית וכל שבועיים היא נותנת לי שוב תפריט והוא מחזיק לי יומיים ואז אני נשברת ומתירה לעצמי לאכול אינטואיטיבית (שזה אומר אצלי תמיד.
נ.ב 2: אין מתוקים בבית, רק ממש לפעמים. המתוקים שאני אוכלת הם אצל סבא וסבתא, חברים, בית ספר.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות