זה יותר להוציא עצבים מאשר שאלה של ממש. נפרדתי בכעס וצעקות מבחורה שהייתי איתה 7 חודשים, כי כבר אין לי כוח לכל המרמור, כעס והאשמה שהיא ניסתה לשפוך עלי. סליחה על החפירה- אני חייב לשחרר את זה.
במשך חצי שנה הייתי סוג של שק איגרוף של אישה מתוסכלת שראתה בקשר איתי אתגר של ניסיון לנצח את הפטריארכיה.
הרגשתי כאילו כל מטרתה של מערכת היחסים היא להוציא ממני את שד הטסטוסטרון. להוציא אותי חרא. לחפש בכל מילה שלי זלזול בה ואז להציג אותי כזבל. הייתי שפן ניסיונות בניסוי חברתי של חינוך מחדש של "הגבר המודרני". אני שואל את עצמי למה המשכתי כל כך הרבה. לא יודע. הרגשתי כל הזמן שאולי אני באמת לא בסדר. כשאני אומר "אני לא רוצה ללבוש כתום עם וורוד כי זה לא נראה לי גברי" קיבלתי הרצאה בנושא סקסיזם והבנתי שכל עניין הצבעים הוא התניה חברתית. חשבתי שאולי אני זה שלא בסדר, ואולי בהמשך זה ישתפר.
חשבתי שהיא משקיעה בי כי חשוב לה מה אני חושב. אבל כנראה שזה לא. היא ראתה בקשר עם גבר אתגדר לפמיניזם שלה. ראתה בי אויב שיש להכניע. רצתה להפוך אותי לפודל כנוע ושונא את עצמי.
אבל לא הלך. אני כבר שבוע וחצי בלעדיה. חושב על כל מה שהיה ומבין שהשכל הישר והביטחון שלי חוזר עלי. אני לא אשם בזה שהצלחתי להתקבל לעבודה טובה. אני, אני, אני - הלכתי למנהל שלי (כשהוא לא היה מנהל שלי עוד) ואמרתי לי "יש לי עוד רגע תואר בהנדסה. ואני יכול לכתוב בג'אווה יותר טוב מחצי מהמחלקה שלך". לא כל הגברים ולא הפטריארכיה אחראית על זה שהתקדמתי יותר מנשים. אני התקבלתי בזכות החוצפה והיוזמה. בזכות זה שהייתי נואש לכסף ובמקום לשבת ולחכות שיחזרו אלי הלכתי בעצמי למעסיק פוטנציאלי. אני לא אשם בזה שהיא לא בחרה מקצוע נכון! אני לא אשם שנשים מרוויחות פחות - זה פשוט לא האחריות שלי! אני לא נציג של אף אחד.
אני מרגיש שחרור. כאילו שקבלים שהחזיקו את הראש שלי נקראים. אני חושב שהפכתי לחופשי כל כך אחרי הפרידה.
אני חושב שאני אמנע מקשרים עם נשים בתקופה הקרובה כי אני מרגיש שיש בי איזשהו כעס לא הוגן כלפי המין הנשי כולו עכשיו. מקווה שגם זה ישתקם יום אחד.
תודה שהקשבתם לי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות