לא. הכל בסדר ואת מגזימה.
אני אשתדל לקצר.. תודה מראש למי שיענה :)
יש לי חברים שאוהבים אותי, לא הרבה אבל בדיוק מספיק. ואני גם אוהבת אותם. הורים שאוהבים אותי, הלימודים הולכים בסדר, על הנייר הכל פשוט מעולה.
אבל כל יום מחדש אני הולכת לבית ספר ואומרת לעצמי שהיום יהיה יום טוב, ואני חוזרת עצובה. בלי ”סיבה". שום דבר ספציפי שאני יכולה להגיד שגורם לי להרגיז רע. אבל אני פשוט מרגישה לבד. אני יושבת עם החברים שלי ולא מפסיקה לחשוב שאם לא הייתי פה באותו רגע, למי באמת היה אכפת.
החברים שלי לא איתי באותה כיתה, הם כולם ביחד בכיתה אחרת, ואני מרגישה שהם לא צריכים אותי. אני בכיתה שלי לבד לגמרי, מתה לברוח משם. לשמחתי אני עןברת לכיתה של החברים שלי בשנה הבאה וזה קצת מנחם אותי, אבל התחושה הזאת של הלבד לא עוזבת אותי. יש לי דמעות בעיניים כשאני כותבת את זה ואני אפילו לא יודעת למה.
ומה שהכי קשה לי, זה שבשנייה זה יכול להתהפך. כי ברגע שלדוגמה אני עם החברים שלי בלג בעומר ואנחנו משתגעים עד הבוקר אני מרגישה אהובה. אבל כשאתמול קבענו לצאת ובסוף ביטלו, הרגשתי שאף אחד לא רוצה להיות איתי ובכיתי כמו אידיוטית. כאילו אין לי עמוד שדרה ואני תלויה בחסדיהם של אחרים כדי להרגיש טוב. ודווקא יש לי ביטחון ואני אוהבת את עצמי. ועדיין. נמאס לי להרגיש לבד..
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025