החבר הראשון והאחרון שלי היה בכיתה י, וגם זה היה רק לחודש והדבר היחיד שעשינו היה להתחבק.
מאז פחות או יותר, לא יצא לי להיות בקשר עם אף אחד, או לצאת עם מישהו. אבל גם שמישהו ביקש ממני לצאת איתו, ושהייתי ביחד עם החבר שלי בתקופה הקצרה של החודש, הדבר היחידי שהרגשתי היה לחץ. פשוט הרגשתי לא נעים להיות איתם, שדיבור איתם הרגיש יותר כמו משהו שהייתי צריכה לעשות ולא משהו שאני רוצה לעשות.
בזמן שהייתי עם החבר הראשון שלי, הוא גל פעם רצה שנצא לדייט, כמו שצריך, אבל כל פעם סירבתי, המצאתי איזה תירוץ שיימנע ממני וממנו להיות ביחד בסיטואציה רומנטית. אחרי החודש הזה שפשוט לא הרגשתי בנוח להיות איתו, גמרתי את זה, ואני יודעת שהוא נפגע מזה מאוד.
שנה ומשהו אחרי זה אנחנו עדיין חברים טובים, אבל עדיין אני מרגישה כאילו כל פעם שמישהו מנסה להיות איתי אני דוחה אותו.
זה קרה עם החבר הראשון שלי, מישהו מהעבר שלי שהכרתי פעם והציע לי לצאת איתו, וידיד שלי שניסה לנשק אותי בזמן שהיה שיכור.
אבל בכל זאת, אני רוצה חבר, שותף לחיים, אם תרצו לקרוא לזה ככה. הבעיה זה שברגע שאני נכנסת לזה, אני ישר מתחרטת ולא נותנת לו הזדמנות.
אני לא מפחדת מקרבה פיזית, דווקא להפך, אני רוצה את זה כל כך, אבל אין לי משהו לחלוק איתו את זה. הרבה פעמים הסתכלתי על זוג בחבורת החברים שלי וקינאתי כל כך.
אני רוצה חבר כל כך, אבל זה פשוט לא קורה. אני מרגישה צורך בקרבה של מישהו, אני רוצה זוגיות כמו שיש בסדרות וסרטים, אבל למה אני לא יכולה לתת לאף אחד הזדמנות במקום לדחוק אותם לצד כל הזמן?
הדבר היחיד שקרוב לבן זוג שיש לי זה ידידה לפלרטוטים, אבל מעבר לזה אני די לבד מבחינת מערכות יחסים...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות