אני אוויר בבית הספר, זה גורם לי למחשבות אובדניות, האם אני אשאר ככה לכל החיים?

שלום שמי שני, שם בדוי. אני בת 13.
אני תמיד מרגישה אחרת מהאחרים, וכשאני חושבת על זה, אני לא יודעת אם זה טוב או לא.
גדלתי בבית נחמד, הורי התגרשו שהייתי בת חמש ועברתי לגור בישוב עם אימי. מכיתה ה'
אני סובלת מחרם, הילדים מתייחסים אלי כאוויר, ואני באמת מתכוונת לזה. הם יכולים להיתקל בי או לא לענות לי, לרדת עלי, לצרוח לי באוזן בפתאומיות להעליב ולתת לי את ההרגשה שאני כלום. שניסיתי להסביר את זה להורים הם לא האמינו. בכיתה ז' החרם היה בשיאו, היו לי כבר מחשבות אובדניות, הייתה אלימות פיזית, מילולית, חברתית כמובן ואיימו עלי- לפני במהלך ואחרי הבית ספר. אני זוכרת שרציתי לגנוב את בקבוקי האלכוהול בלילה שאמא ובעלה ישנו (היא התחתנה שוב..) ולשתות את הכל, ולתת לגורל לעשות את שלו. באותו זמן היה לי סכסוך גדול מאוד עם אמא שלי, זה הגיע למצב של פנימיה כיוון שאבא לא רצה שאגור אצלו. ממש בסוף, היועצת ופסיכולוגית עזרו לי ולאמא שלי, והשלמנו. בסוף השנה סיפרתי לאמא שלי את האמת כולה, הראתי לה מה שלחו לי וזה נגמר במשטרה. כיתה ז' הייתה כיתה נוראית בשבילי, לא היו לי חברים ומשפחה שאוהבת, היו רגעים שהרגשתי שזה הסוף.. יצאתי לשני חופשות ונרגעתי. אבל באחת החופשות שוב הרגשתי שאני לא רצוייה, שלא אוהבים אותי. היינו שתי בנות, אחת שהיא ממש רזה וגוף מהמם והשניה היא אני. תמיד במשפחה אומרים לי שאני יפה (אני תמנייה, דרום אמריקאית ורומנית) אבל אני לא רזה ולא שמנה. תמיד היו לצידה ואני הייתי עם אבא שלי.
עכשיו אני בכיתה ח', רודפת אחרי החלום שלי ואמא ואבא תמיד מאחורי. מאוד קשה לי שאמא ואבא הם החברים היחידים שלי. שוב עולות בי מחשבות אובדניות. החלום שלי הוא להיות ד'ייגי ברמה בינלאומית, לפעמים קשה לי להאמין בעצמי ואני עומדת מול המראה ואומרת לעצמי שאני מצליחה ויודעת ושאסור לוותר לא משנה מה שאר האנשים אומרים.
זה מחמיא לי שאמא אומרת לי שאני חכמה, אני לא באמת יודעת עד כמה אני בסדר ונחמדה וטובה ושיש לי אופי מנצח, כי אף ילד או ילדה לא אומר לי כלום, לא מדברים איתי בכלל. מוסיקה היא חבר מאוד טוב שלי אני אוהבת הכל מהכל. גאנס אנד רוזס, רד הוט צילי פפרס, מרטין גריקס, דיויד גואטה ועד לעידן רייכל.


היא לי בעיה אישית- אני מבינה שיש מקובלים ולא מקובלים, אבל אני רודפת את הצדק. אני לא מסוגלת לשקר, אני לא מסוגלת להשתתף בחרם, אני לא מסוגלת לא לעזור לילד שפגעו בו, אני לא יכולה לראות את זה, זה שובר אותי. אני לא מנסה לצאת צדיקה, אני פשוט מספרת לכם שזאת אני, ואני תמיד הולכת בדרך שלי, אפילו אם אמא שלי אומרת אחרת. העולם הזה ממש גדול עלי, אני כל כך רוצה להגשים את החלום הזה, אני רוצה את זה כמו לנשום- ללא זה, אני אהיה מרוסקת. אמא אומרת לי שהתקופה הזאת תחזק אותי, אבל ממש קשה לי עכשיו, ממש. אני רוצה שיאהבו אותי! אני רוצה שיאמינו בי, אני לא מנסה לרצות אף אחד, או לקנות מישהו. אני פשוט אוויר, אבל אני מפחדת להישאר ככה כל החיים, כי התקופה הזאת מעלה לי את החשק לדחוף קופסת כדורים לפה ולעוף מהעולם הזה. אני חייבת עזרה, אחרת אני לא חושבת שאהיה פה עוד שנה..

מה אני עושה לא נכון? מה פגעתי? מה טעיתי?