עברתי שינוי מאוד גדול והשגתי הכל חוץ מאהבה...

אני נועם בת 18 בי"ב
בשלוש שנים האחרונות עברתי המון דברים,הפכתי מילדה,בלי ביטחון,עם אולי חברה אחת אמיתית ,לנערה ,"אישה" עם ביטחון,עם חברות מדהימות, בלי ביישנות.
בכיתה י' עד לתחילת י"א לא היו לי חברות, הבנות שהחשבתי אותן כחברות היו מדברות על היציאות שלהן כשישבתי איתן,לא היו מתקשרים אליי או שולחים אסמס אחה"צ, לא הייתי יוצאת בסופ"ש..הייתי ביישנית ואפילו לא יכולתי לדבר בכיתה מרוב ביישנות ופשוט הייתי עצובה.
מכיתה י"א זה השתנה ,ובמיוחד בסופה ובעיקר עכשיו בי"ב,אני מרגישה שאני פורחת,אני לא חושבת כמעט על החברות ואם אין באמת או לא מרוב שאני מאושרת מהן ושהן באמת באמת חברות שלי ולמזלי כמעט כל החברות שלי,הן חברות טובות שאני סומכת עליהן.
אני יוצאת כל חמישי ושישי,גם אם זה רק לקפה או סרט עם חברות ולא בר או משו או מסיבה.
אני מתחילה ליהנות מלרקוד וממסיבות והחלטתי שאני אנסה בזמן הקרוב ללכת,הולך לי טוב בלימודים,ואני לא ביישנית ויש לי חברויות של בית ספר כזה עם המון אנשים בשכבה,שזה כיף ללכת במסדרון ולראות מישהו ולדבר גם אם הוא לא חבר קרוב.,אני אוהבת חברה,ולא כמו פעם,אני לא יכולה להיות הרבה בבית וחייבת לעשות דברים.
יש לי משפחה מדהימה ותומכת ואנחנו כל כך מלוכדים,גם המשפחה המורחבת ,כסף לא חסר, אפילו עם הצבא קיבלתי תפקידים במנילה שרציתי!ואת הפזילה הקטנטנה שיש לי אני מתקנת שבוע הבא בניתוח!מצאתי בייביסיטר ואני מרוויחה ממש טוב!אני נוסעת לחו"ל פעמיים לפני הגיוס! אני מוציאה רישיון
אבל יש דבר אחד שאף פעם ועדיין לא הולך איתו....בנים.
אף פעם לא היה לי חבר,לא התנשקתי,היו לי ידידים בכיתה ט' כזה אבל עכשיו אין...
כמעט כל החברות שלי יש או היה להן חבר...ולהכיר מישהו בבצפר..אנחנו כבר מסיימים..אין טעם. אני יודעת שחבר או לנשק מישהו צריך להיות עם מישהו שרוצים להיות איתו.
אף פעם לא התאהבתי במישהו או הרגשתי משהו חזק למישהו,מצאו חן בעיניי אבל זהו.
אני פשוט מפחדת שזה לא יקרה אם זה לא קרה עכשיו...מצד אחד אני מאוד רוצה את זה...מאוד רוצה שיהיה לי חבר כי גם אמא שלי,מאהבה אליי רוצה שיהיה לי,וכי באלי להרגיש מה זה לנשק מישהו ולהיות עם מישהו.
אני חיובית,כי זה עדיף תמיד מהאופציה השנייה אבל מפחיד אותי שגם בצבא אני אמשיך להיות הילדה הזו שבנים לא שמים עליה.
אני רוצה שבן ירצה לצאת איתי,להיות בחברה שלי ואולי בסוף להיות איתי,אני רוצה לא להרגיש מאחורי כולם שחוו...
אני לא רוצה משהו גדול...אני מרגישה שהשגתי את כל מה שרציתי חוץ מזה..ואני בכלל לא רואה קצה של אור במנהרה.
סבתא וחברות אומרות שזה עניין של זמן,כמו עם כל מה שהיה בשלוש שנים האלה..אבל עדיין..מה יהיה בצבא?כולם אומרים ששם זה יקרה
אשמח לעצות ובעיקר,מכאלה שהיו והרגישו כמוני אבל כמובן שאשמח מכולם
נועם