אני מאוד אוהבת את אחותי הבכורה, תמיד היא הייתה האחות המעודפת עלי. לפעמים אני נותנת לה הכל גם כשהיא לא מבקשת. אהבה דומה כמו אהבה לאמא.
יש לה שני ילדים קטנים בני שנה ושלוש, אני מסתדרת איתם ואוהבת אותם מאוד, נראה שהם רואים בי דודה טובה שבטוח להיות איתה.
במקרים שאחותי רוצה לצאת עם בעלה לחברים או לבלות ביחד, היא יוצרת איתי קשר כמה ימים לפני כדי לשאול אם אני פנויה ואם זה בסדר שאני יעשה בייביסיטר לילדים.
ברוב הפעמים אני מסכימה כי אין ברירה, במשפחה אני היחידה שפנויה הכי הרבה והיא מעדיפה את העזרה שלי.
אחרים במשפחה כמו דודה שלנו או אחותו של בעלה, הן לא שומרות על הילדים כמו שצריך היא שמה לב להרבה הזנחה כשהן נמצאות איתם (כמו לא להחליף חיתול או לא לתת להם אוכל כמו שהיא ביקשה).
בפעם האחרונה שהיא ביקשה ממני זה היה כשהיא רצתה ללכת עם בעלה לחברים, באותו זמן הייתי קצת עסוקה ובלי הרבה מצב רוח, אבל הייתה לי אפשרות לדחות את העיסוקים שלי אבל בכל זאת אמרתי לה שאני לא יכולה.
היא התחילה להתקשר אלי שוב ושוב ונסתה לשכנע אותי, היא אמרה לי כמו כל פעם שהיא לא יוצאת בגלל הילדים ואין אף אחד שיכול לעזור לה.
מאוד כאב ועדיין כואב שאני יודעת שהיא מהבית לעבודה ומעבודה לבית, ואין לה חופש מהילדים.
למרות שכאב לי והיה לי קשה להגיד לה לא, אכזבתי אותה והיא לא יצאה בסוף.
אני מרגישה רעה שיש פעמים שאני לא עוזרת, כי זה מרגיש שאני ממשיכה לכלוא אותה בבית גם כשיש לי זמן ואני יכולה ללכת אליה ולשמור על הילדים.
אבל באותו הזמן אני לא אוהבת את המשימה הזאת ואת העובדה שלוקחים ממני זמן לפעמים יום שלם בשביל בייביסיטר.
אני לא יודעת איך להסביר אבל זה לא נעים לי להפסיק את עסוקים שלי, ולא נעים לי להגיד לה לא.
אני רק רוצה לשאול אם אני יוצאת רעה מכל הסיפור או שזה בסדר לפעמים לסרב?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות