מרגישה קצת מתוסכלת בלימודים ומעצמי, מפחדת לאכזב את המשפחה, זה הגיוני?

אם ישאלו אותי מה אני זוכרת הכי מהלימודים, אני אגיד עייפות בלתי נגמרת. אני בן אדם רגיש, מפונק, אבל בכל מקרה אני גרה לבד ודואגת לעצמי, עובדת לצד הלימודים.
נמאס לי מהעובדה שאין לי זכאות למלגה כי אני באה ממשפחה אמידה ורוב קרובי המשפחה שלי הם עשירים שחיים בחו"ל בבועה משלהם, לא אכפת להם בכלל ממני. בגלל שישראל זו מדינה יקרה עם כמה שההורים שלי מרוויחים טוב כמעט כל הכסף שלהם הולך למחיה, 2 רכבים, בית הספר של אחותי, אוכל, משכנתא וכד' וכד' והם לא יכולים לעזור לממן אותי, כך שאני צריכה בנוסף ללימודים לעבוד ! ועוד הלוויתי לאימא שלי 10 אלף שקל מהחסכונות שלי (שנתיים עבודה לפני הלימודים בלי כמעט לבזבז) כי היא נכנסה לחובות, כי היא התחילה ממש לבכות לי שאם היא לא תסגור את המינוס יקחו לה את הרכב והכל וממש הרגשתי רע כי זאת אימא שלי, שגידלה אותי ודאגה לי שלא יחסר לי כלום ושפינקה אותי. הלוויתי לה. והיא כבר החזירה לי חצי מהסכום ואומרת לי כל הזמן "אל תדאגי, אני אחזיר לך, אני בעצמי מרגישה רע שבמקום לעזור לך אני מבקשת ממך כסף".

אני ממש מקנאה בזה שלחברים לכיתה, גם אם הם גרים לבד ההורים משלמים להם את הדירה, ממנים להם את הלימודים, ולי אף אחד לא עוזר כספית חוץ מסבתא שלי, ששולחת לי קצת כסף כל חודש, כמה שהיא יכולה. ואני מרגישה שהם מתנשאים עליי, שהם שואלים אותי בשוק "מה ההורים שלך לא ממנים אותך?! לי הם משלמים את השכר דירה, ולי הם ממנים את הלימודים, ואני עובדת רק בשביל בזבוזים ואני נוסעת לתאילנד בחופש כי אני צריכה קצת לנקות את הראש!" ואני ממש מדמיינת את עצמי נותנת לה כאפה מרוב עצבים וקנאה.
זה מתסכל אותי נורא. כאילו יש לי כסף אבל בעצם אין לי. הכל הולך למחייה, לימודים, ואני צריכה לעבוד כדי שישאר לי כסף.
מרגישה כל הזמן שאני צריכה להראות להם שאני כמוהם, שגם אני באה ממשפחה עם כסף, שגם לי יש מותגים ובגדים יקרים, אבל אז אני מרגישה שזה כל כך חסר תכלית, כי אני רוצה שיקבלו אותי בגלל מי שאני ולא בגלל הכסף של המשפחה שלי. כי אני בכלל לא כזאת. תמיד הייתי צנועה, תמיד הייתי הולכת עם סנדלים גלדיאטור שקניתי ב-30 שקל בעסק קטן בתחנה מרכזית, שורט וטי שרט פשוט עם תיק ג'נספורט, אף פעם לא הראתי לאף אחד את המצב הכלכלי שלי. תמיד קניתי רק בעסקים פרטיים בגדים ב-30 שקל, באיכות טובה, תמיד אהבתי דברים זולים ויפים. לא אהבתי להתגנדר במותגים יקרים אפילו שיכולתי להרשות לעצמי לקנות אותם. המשפחה תמיד הייתה מביאה לי כמתנה מותגים יקרים, תיקים במאות שקלים ובגדים איכותיים, שבקושי הייתי לובשת. איך שבאתי לאוניברסיטה אין יום שאני חושבת על זה. זה מתסכל אותי ! אני מרגישה שהשתניתי, פעם זה בכלל לא עניין אותי.

אין יום שאני לא חושבת על הכסף שלי, על זה שאני מפחדת שייגמר לי, ושבכלל גנבו לי את הטלפון ונאלצתי לקנות טלפון חדש, ו-3 חודשים אחריי גנבו לי את פרטי כרטיס האשראי וגנבו לי 900 שקל מהחשבון שלי, ואני מחכה ומקווה שהבנק יזכה אותי. זה רק מלחיץ אותי עוד יותר. מרגישה שחיה על הקצה, יש לי יותר הוצאות יותר מהכנסות. אני אפילו לא מרשה לעצמי לפנק את עצמי, כי אני מפחדת שלא יישאר לי לאחר כך. בזמן שהסטודנטים האחרים חיים את החיים הטובים, יוצאים, מבלים, עושים שופינג ...

בלי קשר לזה, אני כל הזמן עייפה. אני מרגישה מתוסכלת כי אני דיסלקצית וקצת אוטטיסית, לא מבינה סיטואציות חברתיות ואם מישהו מדבר אליי אני ממש מסמיקה ונלחצת. יש לי בעיה רצינית לרשום מה שהמרצה אומר, אני מאוד איטית בכתיבה, גם במחשב וגם במבחנים, גם עם הארכת זמן אני בקושי מסיימת.
ואני לא מצליחה לרשום את העיקר ממה שהוא אומר ונהיה לי סלט בראש. זה למה קיבלתי סטודנטית שעוזרת לי לרשום מה שהמרצה אומר והיא שולחת לי כל יום את הקורס, כך שאני רק צריכה לקרוא ולהבין, אבל אני בכל מקרה באה לקורסים כדי להקשיב. אבל אני מרגישה בכל מקרה עייפה. אני כל הזמן עייפה.
אין לי חברים בכלל, היא היחידה שמדברת איתי וזה רק בנוגע לקורסים, אני רואה אותה מדברת עם בנות אחרות, מציעה לה לאכול איתה ללכת איתה לספרייה ולי היא רק אומרת "מה קורה" ואם הכל בסדר. והיא בעצמה הציעה לי לעזור לי ולשלוח לי את הקורסים, כי היא ראתה שכל השיעורים בכיתי כי אני לא הצלחתי לרשום כלום ממה שהמרצה אמר ושביקשתי שיחזור על זה הוא אמר "אני לא חוזר על מה שאמרתי!" ותמיד היו צוחקים עליי. אז הלכנו ביחד למשרד להתאמות ועשינו מאין חוזה שהיא מתחייבת לשלוח לי את הקורסים כל יום. היא הצילה אותי, בזכותה אני מצליחה ללמוד ולהבין את החומר. אבל היא פשוט לא רוצה להיות חברה שלי. אני מרגישה פתאטית. אני מרגישה מטומטמת שאני לא מצליחה לרשום כלום ממה שהמרצה אומר באמפי, אבל כשאני קוראת אני מבינה הכל וטוב מאוד. כל העניין שלהיות באמפי עם מלא סטודנטים מלחיץ אותי מאוד. אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי בגלל האוטיזם הקל והדיסלקציה הזאת. אני בתפקוד גבוה ! יש לי אפילו בן זוג מושלם. אבל אני לא מצליחה להתחבר לאף אחד. אני רואה שהסטודנטים איתי רובם ממש מתנשאים והיא בין היחידים שנחמדים אליי, אבל אף אחד לא רוצה להתחבר אליי.
אומנם יש לי לקויות למידה אבל אני בכל מקרה משתתפת מלא בשיעורים בכיתות קטנות, ויודעת דברים שאף אחד לא יודע. אבל כשאני צריכה לבוא לאמפי ולרשום מה שהמרצה אומר, אני לא מצליחה לרשום כלום, חצאי משפטים וחרבושים של מילים ששונים לגמריי ממה שהמרצה אמר.
היום לא הלכתי ללימודים כי מתתי מעייפות, ואני יודעת שהיא בכל מקרה תשלח לי את החומר. זה כל הזמן העניין הזה, אני כל הזמן עייפה. אני מאוד אוהבת את הלימודים אבל אני מרגישה שמעמיסים עליי יותר מידי, יותר מידי קורסים רבי מלל שאני צריכה להבין היטב. ועם הלקויות למידה בכלל קשה לי. אני מאוד איטית וצריכה זמן ובלי לחץ כדי להבין. ואם אני מבינה, אני לא שוכחת.
אבל אני מרגישה לקוייה, מרגישה סתומה וחריגה. אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי, מדברים איתי רק כדי לשאול מה היו השיעורים ואם אני יכולה להסביר להם משהו שהם לא הבינו (!!!)

אני מאוד אוהבת את התואר ואת הנושאים הנלמדים אבל אני מרגישה ש-4 שעות יחסים בינלאומיים זה יותר מידי, 3 שעות אדמינסטרציה עם מרצה שמדבר באופן לא ברור מקשה עליי עוד יותר ...
אפילו אם זה מאוד מעניין ואפילו עם יש הפסקה של 10 דקות כל שעה. אני לא מבינה למה אני מתעייפת בקלות, גם אם יש סטודנטית שרושמת הכל בשבילי !
אני כל הזמן עושה בדיקות דם והכל תקין, תודה לאל אני בריאה וכלום לא חסר לי, אבל כל הלחץ הזה לא עושה לי טוב.
אין אפשרות לפריסת הלימודים איפה שאני לומדת, ועבדתי מאוד קשה כדי להתקבל לאוניברסיטה הזאת. אני ממש חולמת לעסוק במקצוע בינלאומי, כמו לעבוד בשגרירות או אפילו להיות משפטנית של עסקים בינלאומיים. ממש מתרגשת לחשוב על זה שאני רוצה לעסוק במשפט בינלאומי. אבל כל כך קשה לי. אני מרגישה סתומה, מפחדת להיכשל אחרי שקרעתי את התחת כדי להתקבל. מפחדת שהחלום שלי יתנפץ, מפחדת לאכזב את המשפחה שגאה בי, את חבר שלי אבל בעיקר את עצמי.

מצטערת על החפירה ואני מעריכה את מי שקרא עד עכשיו. הייתי צריכה לפרוק.