איך להתבגר ולהתקדם בחיים, אך להשאר ילד

היי, שלום לכולם.


קצת רקע על עצמי : אני בן 24, גר עם ההורים, ללא בת זוג. אין לי חברים אמיתיים. אני נראה בסדר גמור ומוצג כלפי חוץ כאדם רגיל.

פשוט החיים שלי טיפה מוזרים, ואולי לא, ולכן אני אשמח לשמוע טיפה הערות והארות בנושא. אני מן טיפוס שחי מעליה לירידה, מהר לנהר ומשם לעמק ואז שוב בחזרה למעלה. ימים שאני שמח ואמביציוני וימים שאני רק מחפש לברוח מהמציאות שלי לעולם אחר.
אני עובד בעבודה מסודרת כבר כמעט שנה, ויחסית די נהנה ממנה, אם כי שואף להתקדם. אני גר עם ההורים כי אין לי ממש כסף מיותר. בת זוג אין כי אני לא ממש הטיפוס הפתוח...טוב אפשר להגיד שאני ביישן רב הזמן.

אז איפה הבעיה שלי מתחילה...? שהחיים שלי, בזמנים מסוימים, פשוט הופכים להיות עליי לנטל. זאת אומרת שיום אחד לא מפריע לי שאני לבד, ואני ממש נהנה מהלבד הזה ויום אח"כ אני שוקע בדכאון ודכדוך עם מחשבות על כמה אני אפס שאין לי בת זוג וכמה חברים שלי נהנים עם האישה והילדים או החברה.
יום אחד אני נהנה לקום לעבודה ומקרין חיוכים ויום אחר אני מרגיש שאני רוצה להעלם ולא לעבוד לעולם.

כן, לא אשקר - החיים בתור אדם בוגר קשים לי מידי. אהבתי מאוד להיות ילד, לראות קרטונס וסרטי אנימציה ולהשאר חולה בבית בימים שלא בא לי ללכת לבית ספר... ופתאום, יום אחד המציאות שלי השתנה מ"אפשרות" ל"חובה" בין אם זה צבא או עבודה, ואני מרגיש שהמסגרות המחייבות האלו פשוט ממוטטות אותי נפשית. אני מרגיש שאני אדם שנולד להיות חופשי, לא כלוא במסגרת גם אם הקלה ביותר - אלא בוחר את נתיב חיי לפי איך שהתעוררתי בבוקר. ופתאום, בלי התראה מוקדמת אני חייב לעשות דברים שאני לא רוצה ולא מסוגל לשאת [בזמנים מסוימים].

למה זה גורם? שאני שוקע בדמיונות ואגדות לעתים...מעדיף את העולם הדמיוני של משחקי מחשב, סדרות כמו משחקי הכס או אפילו סדרות וסרטי אנימציה שהייתי אוהב בתור ילד - על החיים המשעממים של בחור ממוצע בין 24 עד כדי כך שאני פשוט מדודכך. אני רוצה להעלם, להיות פשוט איש העולם הגדול אך המציאות הכספית שלי לא מאפשרת לי, וזה מכריח אותי לשגרת חיים שהנפש שלי קצה בה.

חברים טובים לא ממש יש לי. לא כי אני טיפוס לא חברותי, אלא כי עשיתי בחירות לא נכונות בחיים. בחרתי להתרחק בעיתות משבר ובלאק אאוטים מחברים טובים, שאחרי שהסערה חלפה לה נותרתי לבד רק עם זכרונות. כשחיפשתי אותם אח"כ, אגב, הם המשיכו לדרכם בלי לזכור אפילו איך קוראים לי... או שאולי הם זכרו מה שמי...

בית ספר עשיתי און-אנד-אוף. הברזות, איחורים כי אני לא מסוגל לדחות סיפוקים וחוסר השקעה שנובע מחוסר התחברות למסגרת. לכפות את עצמי לדבר שהוא לא אני ולא גורם לי אושר - לא ממש הצד החזק שלי, כמו שהבנתם.
צבא לא עשיתי בשלימות, כי כשהגיע השלב של החנק הנפשי פשוט שקלתי להתאבד או לברוח מהארץ. בכיות אין סופיות ושקיעה בבוץ שלא יורד מהנעליים. אז יצאתי באמצע...בעתות משבר הייתי שמח בהחלטות שלי - אך בזמנים מחשבתיים יותר ורודים הייתי מתחרט לא ניסיתי באמת.

והנה אני...
נער מתבגר בין 24, שלא הפסיק בלב ובנפש להיות ילד - אך חייב לחיות בעולם של מבוגרים לחוצים ומסגרות שכולאות אותך בין 4 קירות פיזיים או מחשבתיים.
אוהב שקט. אוהב להיות לבד. אוהב להעלם לתוך מוסיקה [לפעמים שעות...] אך מנגד - אוהב חברה, אוהב בילויים ואוהב הרפתקאות. הבעיה היא שאחד בא על חשבון השני, ואין לעולם סבלנות לחכות לי בשעות משבר...
זה גורם לי שאני מרחיק חברים טובים. מסתבך בעבודה. מאכזב אנשים. אבל מרגיש חופשי...

הבחירה שלי קשה. החיים שלי מסובכים.
מה בסך הכל אני רוצה... להיות ח-ו-פ-ש-י לעשות כרצוני...

תגובות כמו "תתבגר ילד" או "אתה פשוט לא מבין שאתה יכול להשתנות אם רק תרצה" אני שומע הרבה ולא רק מאנשים - אלא בעיקר מעצמי. במחשבה שלי. אבל אני לא ממש מצליח [או רוצה] להשתנות...

אני מרגיש שיש לי המון אהבה לתת. אני ממש אכפתי. אני דואג לזולת ורוצה לתת מעצמי! אבל הזמנים שבהם אני קר ורוצה להיות לבד פשוט מבריחים את מעט האנשים שרוצים בקרבתי. ואני פשוט כועס על עצמי אח"כ למה אני כ"כ אגואיסט, ואין לי תשובה... אני מרגיש שאני פספוס. פוטנציאל לא ממומש. אני יכול להיות בעל למופת. אני אדם לויאלי שאוהב להעניק וממש דואג. כזה אני! באמת.
אבל יש עליות וירידות... כמו שאמרתי. לפעמים אני פשוט מרגיש שאני חייב להיות ל-ב-ד.

אז מה עושים?
איך משלבים בין חופש לחיים נורמליים? איך אוכלים מהעוגה ומשאירים אותה שלימה?
איך מוצצים גבעול בשול הדרך בלי לקפוץ מהעגלה? או איך איך קופצים על העגלה ומוותרים על העיקר בחיים? איך בורחים מחיית הברזל? איך צונחים בלי מצנח ומצליחים להפתח לארבעת כיווני הרוח? איך משילים את נשל הנחש?
אני מאמין שמאיר אריאל אולי היה יודע לכיוון אותי לאמת שלי - אבל הוא כבר לא פה איתנו. בכל אופן, אחרי חפירה פואטית ולא קצרה - הייתי שמח לשמוע כל דעה בענין - בין כאנשים שחוו דברים דומים ובין כמתבוננים מהצד.

אני מעריך מאוד את הסבל שבקריאת בלבולי המח שלי,
N...R