מרגיש מבולבל מהתקדמות החיים בעיקר עם עצמי וההורים. מפחד שהזדקנתי מהר מדי ומפספוס

היי,

לאחרונה תפסתי את הראש והבנתי שאני כבר בן 23.
אני חייל בקבע, לומד לתואר ראשון תוך כדי השירות, וגר בבית עם ההורים.

יש כמה דברים שקשה לי איתם.
ראשית, אני מרגיש שהזדקנתי ומפחד שהתקופה הצעירה שלי כבר מאחוריי. הייתי רוצה יותר ללכת למסיבות, אבל כמעט ולא יוצא לי. יוצא לי הרבה יותר לשבת בברים עם חברים. באיזהשהו מקום אני בסדר גם עם בילוי רגוע בבית בשישי בערב, ופעם הייתי מתחרפן אם לא הייתי הולך לאנשהו. זה מעציב אותי כי אני מרגיש שמשהו נגמר.
אני מרגיש שהוויב של מי שמסביבי בסביבת החברים הקרובה או בשכבת גיל הוא די דומה וזה ממש גורם לי להרגיש כאילו פספסתי תקופה.

בצבא אני קצין ועברו תחתיי לא מעט חיילים. אני מרגיש שמאוד התבגרתי בשירות הצבאי שלי (הרבה בגלל התפקיד והתהליך) ומפחד שיותר מדי ומהר מדי. אני לא מרגיש צעיר וזה ממש חסר לי, ואני נמצא בסביבה שבה כל מחזור שמסיים מגיע צעיר ונלהב כמו שאני הייתי בן 19 ולי זה מרגיש כאילו אני כבר לא בתקופה הזו.

הסתכלתי לאחרונה על תמונות מלפני הבר מצווה והלאה ונפל לי האסימון שאני מדבר פה על בערך 12 שנה ושזה המון ואני לא מבין אפילו איך זה עבר לידי.

שנית, אני מפחד שפספסתי את הקשר שלי עם ההורים שלי.
אני מרגיש שה"אני" של הבית וה"אני" של מקומות אחרים שונים מאוד. בבית אני יוצר יחס מסריח כזה ועצבני ולא משתף. הרבה פעמים זה נובע מתחושת חוסר עצמאות / חוסר פרטיות / חוסר תחושה שסומכים עליי וזה סוגר אותי. כל פעם שזה קורה ואני מבין שאני מייצר את היחס הזה זה מרגיז אותי אבל משהו בתחושת ה"אח הגדול" שיש לפעמים כאילו גורם לי לא לשלוט בזה. לעומת זאת בצבא או עם חברים אני מאוד חברותי ומשתף ופותח.
לאחרונה ממש הבנתי שבזמן הקרוב (כנראה שנתיים - שלוש) אני אעזוב את הבית ושמתישהו (עוד הרבה זמן אבל עדיין) ההורים שלי כבר לא יהיו כאן יותר.
אני נורא מפחד להתחרט בזמן שכבר לא יהיה לי אותם.
אני נורא אוהב אותם ונורא אכפת לי מהם וגם להם ממני. עם זאת, אף פעם לא באמת הגעתי איתם לשיחות עמוקות והייתי מסתיר הרבה דברים (נגיד על בנות שיצאתי איתן).


אני לא יודע כמה זה שאני עושה תואר קשור לכל זה, אבל אני מניח שלא מעט.
הוא לוקח לי הרבה מהזמן הפנוי המועט שלי, מה שכמובן גורע מהזמן עם ההורים ותורם לתחושת הלחץ הכללית בחיי (דדליינים, שיעורי בית, וכו'). הצבא היא גם מערכת אינטנסיבית ולא קלה.

נורא קשה לי עכשיו, אני מרגיש חרטה גם על הצעירות שלי שאולי פספתי וגם על משהו עם ההורים שאי אפשר לתקן יותר.
אני מתחיל לעשות שינוי ואני מתייחס אליהם עכשיו כמו הבן המושלם (אין יותר יחס מסריח, חיבוק / נשיקה כשאנחנו מתראים, הולכים ביחד למקומות / מסעדות / הרצאות / סרטים) ואני ממש רוצה וזה אפילו לא קשה לי.
אני מודע לכך ש 23 זה גיל צעיר אבל אני מרגיש ממש בסוף של התקופה היפה ביותר בחיי. אני מרגיש שקשה לי לעשות סטופ במצב הנוכחי שלי בחיים.

איך מתקדמים הלאה?

תודה :)