סוף הדרך

שלום.
אני לא ילד להפך אני כבר מתקרב ל40 והגעתי למצב של אין מוצא.
ב24 שעות האחרונות אני מגיע להחלטה שדי הגיע הזמן לסיים את הסיבוב האין סופי הזה של סבל.
אסביר בקצרה : לא. אין לי משפחה. התנתקתי מחברים כבר לפני עשור. לא מאמין בשטות הזו שנקראת ״חברים״. איבדתי את הפרנסה שלי לפני כשבוע. בפעם השנייה בשנים האחרונות.
אין ביכולתי ״לצאת לחפש עבודה ״ , זה כבר גיל שנמאס בו ״להתחיל מהתחלה״.
גם לא בריא נפשית ופיזית. לא משוגע פשוט פגוע נפש שלא וויתר יותר מעשור.
זה לא שאני בדיכאון וכול מיני מונחים שלא קשורים למציאות שלי.
כן אני יודע ״העולם יפה״ וכול המשפטים המטומטמים האלה.
כבר כמה שנים שאני חי בסבל נפשי שרק גובר.
במהלך השנים נלחמתי לא פעם אחת ״להתחיל מהתחלה״ ותמיד זה מגיע לאותה הנקודה. של כלום.
אני לא חרדי בלבוש אבל כן אני יודע. לא מאמין. יודע. שיש בורא לעולם. הקב״ה.
כן אני מודע שהוא שומע שמדברים איתו. הוא אכן תמיד תמיד עוזר. ללא ספק.
העניין שנמאס לי. לא כועס על אף אחד ולא שבור לב וכול מיני כאלה.
אלא בפשטות. נמאס לי.
עברתי נידוי משפחתי. אונס ( כן אונס ). ולא וויתרתי. המשכתי הלאה.
העניין שכרגע זה הגיע אצלי למצב של שלמות להפסיק. פשוט להפסיק.
זה כמו לרוץ מרתון במשך שנים על גבי שנים וכול פעם מתווספות משקולות ועוד משקולות וזה לא מפסיק.
להגיע למצב של עניות אני לא מסכים.
להתחיל שוב מהתחלה. די.
אני לא יושב וממרר בבכי על מר נפשי
זו החלטה שעשיתי את שלי עשיתי את המקסימום ומעבר וזהו. אני לא רוצה יותר. לא מסוגל יותר.
לא פסיכולוגים ולא רבנים. זה הכול סתם מילים יפות שבפועל המצוקה הזו תמיד חוזרת.
החלטתי פשוט לסיים את הסיפור ודי.
אני כותב פה רק תמצית כי זה סיפור חיים שלמים ואין מספיק אותיות לכתוב הכול.
תהיו אמיתיים בלי להיות ״יפי נפש״
ניסיתי וניסיתי וניסיתי שנים על גבי שנים ודי
הגיע הזמן ללכת לישון ולא לקום.
תתפללו שהקבה ירחם על נשמתי ויבין את מעשיי.
הדבר שאני הכי רוצה עכשיו זה שקט תמידי בלי כול הזמן לדאוג אם יהיה לי או לקבל טובות מאנשים.
מאחל לכולכם לזכות לראות בעיניכם את גאולת ישראל
אני בעזרת השם אראה את הכול מלמעלה אם הקבה ירחם עליי.
השם נתן השם לקח יהי שם השם מבורך לעולם ועד.