הכינוי שבחרתי מבטא באופן אירוני את איך אנשים מתייחסים אליי - כדפוק, וגם את הזעם שלי על כך - the fuck... (כלומר מה לעזאזל)
יצא לי לראות כאן פוסט שדימם לי את הלב(#341252) למרות שהוא לא מזעזע, אבל הוא גרם לי *באמת* להבין משהו: ביסודי היו לי חברים, בחטיבה הייתי בפנימייה והתחברתי רק לחלק מהאנשים, ובתיכון הייתי מסתובב עם בן אדם אחד באופן קבוע וזהו.
אני רוצה לחזור על כותרת השאלה כדי להזכיר לעצמי עד כמה הזוי שעשרות פעמים ראיתי אנשים מעלים סטוריז של יציאות/מסיבות/מועדונים/ימי הולדת אבל אף פעם *אני* לא העליתי תמונה כזאת.
אף פעם לא יצאתי למועדון, לא הייתי ביום הולדת, לא יצאתי עם חברים למסעדה, ומעולם לא יצאתי בכלל עם חברים.
אני אמנם לא אדם של רשתות חברתיות והאינסטגרם שלי זה פשוט פרופיל מזוייף, אבל זה פחות רלוונטי כי מעולם לא הוזמנתי לשום דבר אף פעם.
מאז ומתמיד הייתי בא הביתה מהבית ספר והולך למחשב עד 12~ בלילה, הכרתי הרבה אנשים באינטרנט והיינו משחקים, אבל מעולם אף אחד מהבית ספר לא יצר איתי קשר.
תבינו, פעם אחת סיפרתי למישהי שהיחידה שאומרת לי מזל טוב ביום הולדת היא אמא שלי, והיא חטפה הלם של החיים ושאלה איך אף אחד מהחברים שלי לא יודע מתי נולדתי... התחלתי לגמגם לה כי קלטתי לרגע שאין לי באמת חברים.
ואני מדבר המון עם אנשים כל יום, כל הזמן, אבל בסוף אני תמיד נשאר לבד.
כל יום במשך מספר חודשים אני עוקב ורואה שאני נשאר בצד באופן קבוע... אני משרת בצבא וראיתי כמה פעמים שכולם הלכו לקנות אוכל ואף אחד אפילו לא שאל אם אני רוצה לבוא - אבל את כל השאר כן. אפילו חדשים!!!
אני לא ביישן בכלל ולפרוטוקול אני נראה דווקא לא רע + מתכנת במקצוע, אבל כל יום אני נשאר בבית כל יום כמו לוזר נטול כישורים אנושיים.
זה גומר אותי כל יום מחדש. אני כל יום מדבר עם אנשים המון ומשתדל להכיר אנשים חדשים, אבל זה פשוט לא יוצא מחוץ לש"ג! אני פשוט לא מבין מה אני עושה לא נכון...
בקיצור רע לי הרבה זמן כבר, אין לי אף אחד בחיים וזה חוסר אונים שאי אפשר לתאר במילים.
כוסעמק.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות