במסגרת המשפחה המצומצמת הוא בסדר לגמרי, מדבר, עושה צחוקים, מתעניין מקשיב. אבל בחוץ, כשיש אנשים אחרים, קשה להם לחלץ ממנו משפט או חיוך, זה ממש מוזר ושונה מהאח שאני מכירה בבית.
הוא כל הזמן בטלפון שלו, מסתגר עם עצמו ורואה סדרות והוא נכנס לתקופה שהוא מסתגר כל הזמן, עצבני כשמדברים איתו ולא עונה לנו...אלא אם כן, נהימה נחשבת תשובה...
אני פוחדת שהוא נכנס לדיכאון ואני לא יודעת איך לעזור לו, אם אנסה לפנות הוא יכעס ולחכות לסימן ממנו שהוא יהיה במצב רוח טוב לא מרגיש לי כמו מצב אידיאלי.
אנחנו מניחים לו, באמת, כל המשפחה, הוא בעצמו ביקש שבמצבים כאלה לא ננסה לתקשר איתו וזה מה שאנחנו עושים.
אבל חאלס, ימים שלמים הוא מסתובב כועס עם עצמו, ממקום למקום וטלפון ביד.
אני יודעת שזה מדכא אותו, הוא אמר לי שהוא שונא את העובדה שהוא מבזבז כל כך הרבה זמן במסכים והוא ניסה להיגמל אבל זה קשה והוא מתייאש מזה ובצדק, אין דברים אחרים שהוא אוהב לעשות ואני מתוסכלת מכך שאין לי מה להציע שיעזור.
אין לו חברים מלבדנו, ואותנו הוא בקושי משתף משהו, כמו בונקר.
אני לא מצליחה לגרום לו לרצות לעשות שינוי עם עצמו אבל רואה שהוא אומלל וזו תקופה של שנים, מאז הקורונה אפילו. זה ממש מדאיג.
הוא לא רוצה עזרה פסיכולוגית, או כל מיני קבוצות שאמורות לעזור בבעיות תקשורת, אני חושבת שהוא מת מפחד רק מהחשיבה להיתקל באנשים וזה מחרפן אותי שהוא לא מנסה קצת יותר חזק, אפילו שאני יודעת שזה בטח ממש קשה לו.
נמאס לי לחכות שזה יגיע ממנו, הרצון לעשות שינוי, אני מרגישה שהוא רק שוקע יותר ויותר למרה שחורה שאני מפחדת שתהפוך למסוכנת חס וחלילה.
אם מישהו פה התנסה במצב דומה אשמח לעצות מה לעשות, או אולי אתם מכירים איזשהו בעל מקצוע ספציפי שפתר בעיה כזאת בעבר? אני אבודה פה, באמת אין לי מושג למי לפנות כבר...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות