אני אדם שקוף שעבר חיים קשים, איך לצאת מזה?

היי אסק פיפל,
כדי להבין את השאלה שלי אתן לכם תקציר קצר על עצמי:
אני בחור בן 30, מנהל שגרה רגילה כמו כולם של עבודה ולימודים ומנסה לבנות את עצמי בחיים.
הדבר שהכי מעיק עליי והציק לי בחיים האלה זה המצב החברתי בו אני שרוי.
בימי בית הספר היסודי חוויתי חרם קשה שתוצאותיו המשיכו להוביל אותי עד לסיום הלימודים בתיכון. הייתי ילד שקוף שלא עניין אף אחד בסביבתו, לא הייתי מוזמן לפעילויות חברתיות, לא היו חוגגים לי ימי הולדת, בטיולים הייתי יושב לבד ולא היו יציאות עם חברים אחרי בית הספר. בבית הספר היסודי החרם כלל גם אלימות כלפיי אך בתיכון זה פשוט היה התעלמות שמובנת מאליה "חרם שקט".
בבית אף אחד לא ידע את שעברתי, לא סיפרתי להוריי מכיוון שלא סמכתי עליהם שיוכלו לעזור לי, גדלתי בבית רעיל מבחינת מערכת היחסים בין ההורים. לא היה איש מקצוע שסייע לי או ליווה אותי, העברתי את השנים הקשות הללו לבד ובבדידות עצומה.
לאחר התיכון נותקו כל היחסים שהיו לי ברמות שונות עם בני כיתתי והשכבה, בצבא הצלחתי להתגבר על הקושי החברתי למרות שהיה קיים, עקב אופי השירות שלי לא נרקמו קשרים ארוכי תווך ולא נותרו לי חברים מהצבא. אחת הסיבות שהצלחתי להתגבר על הקושי זה בגלל ההתקרבות לדת ותהליך החזרה בתשובה שהיה לי באותו זמן. הרגשתי שאני יכול גם לבד ואלוקים אוהב אותי כמו שאני.
לאחר הצבא וההתחזקות בדת נכנסתי למסגרות דתיות שם הכרתי אנשים חוזרים בתשובה כמוני, נרקמו קשרים על בסיס המכנה המשותף הזה, אך אני לא יכול להגיד שהם היו מוצלחים. כשנזקקו לי הייתי תמיד שם להושיט יד ולהוות משענת, ואחרי שנהיה להם טוב בחיים שכחו ממני והתנתקו, יש כאלה שנעלמו למרות שניסיתי להחזיק את הקשרים הללו לבד אבל כמה אפשר כך?! חלק התחתנו והמעגל החברתי שלי התפרק ונותרתי לבד לגמרי ובבדידות. חלקם היו להם חברים מקודם שעד היום דווקא איתם הם כן בקשר למרות התירוצים של יש "אישה וילדים, ואני לא יכול וכהנה וכהנה".
הבנתי שאני לא הייתי חשוב להם כמו שחשבתי. נפגעתי מאוד ובמהלך כל הזמן הזה היו צפים לי אותם אירועים קשים מימי בית הספר, התחלתי לפתח תסמינים של חרדות והרגשתי שאני נשרף מבפנים.
עברתי מאז בין עבודות וגם שם לא נבנו קשרים חברתיים. בעבודה הנוכחית שלי רוב החבר'ה הם צעירים ממני בעשר שנים, אני לא יכול להגיד שרע לי שם אבל אין מעגלים חברתיים שיכולתי להכנס אליהם ולהרגיש שייך. מה שגרם לי לכתוב את השאלה כאן זו העובדה שמנהלת הצוות שלי מתחתנת והזמינה הרבה אנשים וגם מהצוות שלנו ואותי היא לא הזמינה, נפגעתי מזה אבל שתקתי. שוב תחושת הבדידות התעצמה וכל אירועי העבר שהדחקתי שוב צפו אבל הפעם בעוצמה יותר גדולה. זה כאילו איזה טריגר שגרם לזה שוב.

היום אני מבין שאני חוויתי לאורך השנים מאז בית הספר ועד היום בעקבות החרם שעברתי והחוויות של ניצול ודחיה גם במהלך השנים האחרונות דבר שנקרא "דכאון מחייך" ופוסט טראומה.
אני מנהל על פניו שגרה רגילה ומראה לעולם שהכל טוב, אבל בפנים אני שקוע באפלה ובתהום עמוקה. אין לי זוגיות למרות שאני ממש רוצה, אני לא מוזמן אף פעם לשום מקום, אנשים שנתתי בהם אמון פגעו בו ומסיבה לא ברורה נעלמו להם אחרי ששיחקו אותה החברים הכי טובים, אולי הכל אינטרס, אני כבר לא יודע.
אין לי כבר אמון באנשים, חוויות החיים הרעות שהיו לי מסרבות להעלם להם וכל פעם צפות מחדש כשאני פוגש את אותם אנשים שפגעו בי או שקורה אירוע דומה.

אני רוצה להאמין שהעולם הוא עדיין טוב ושיש אנשים טובים, ואני חושב שאחרי החיים הקשים שחוויתי מגיעים לי חיים טובים ומאושרים, לא פחות מאלה שפגעו בי וממשיכים לחייך ולקבל כל מה שרוצים בזמן שאני מתבוסס בבוץ שהם עשו לי.
אני התרחקתי בשנים האחרונות מהדת כי בעקבות החוויות האלה נהיו לי ספיקות באמונה, אם הקב"ה הוא טוב אז למה הוא מאפשר לכל זה לקרות ושורף לי את הנפש כל פעם מחדש ואותם אנשים ממשיכים בחייהם כאילו כלום.

אני באמת לא יודע מה לעשות ולמי לפנות כדי לקבל עזרה ולצאת מהחושך
כל תובנה שלכם ועצה יתקבלו בברכה..איך אפשר לצאת מהתסבוכת הזו? היכן ניתן להקים מעגל חברתי מאפס בגילי?