אני תוהה איך לבנות תוכניות לעתיד, האם יש פואנטה בכלל?

היי לכולם,
אני אתחיל מזה שהשתחררתי לפני שנה כי לצערי אני לא מרגישה מאוד רחוקה מהנקודה הזאת וככה אני מציגה את עצמי בדרך כלל
אני מרגישה שהחוויה של הצבא גרמה לי לפקפק בכל החלטות החיים שלי עד אותו רגע
במיוחד בהשפעת המלחמה אבל לא רק
אני אגיד שבדרך כלל הייתה לי בעיה חברתית והיה לי קשה למצוא את עצמי במסגרות, לכן הייתי די מנותקת ולא הייתי מודעת למה בני גילי אחרים עוברים
העניין הוא, שיום אחד המפקדת שלי בצבא דיברה על הקורונה ועל ההשפעות שהיו לה
בין היתר זה שילדים בכיתה ה' לא יודעים קרוא וכתוב... אבל היא דיברה גם על הדור שלנו שהיה מבודד כל התיכון בערך, וזה נכון
והיא אמרה שלפי דעתה זה למה לחלקנו יש בעיות תקשורת
אחר כך התגייסנו ומלחמה ואז מבצעים בתוך המלחמה
ו... כאילו לא יודעת... יש לי על מה לבנות לטיסה לחול? או חופשה כלשהי? או מנוחה?
וזה לא בהכרח העניין שלא טסתי, אולי קצת, אבל יכולתי לקדם את עצמי ולשנות את השגרה שהייתה כלכך שוחקת עבורי בצבא
והנה אני היום שנה אחרי, אמנם עם יותר כסף בבנק, עבודה נוחה יותר ויותר זמן בית
אבל אני עדיין מרגישה אומללה
כבר לא מאיימים עליי, אבל אני עדיין חיה בתחושה שכן
אבל מי יודע מה יהיה בעבודה הבאה?
אני חושבת שבאופן כללי יש לי חשיבת יתר
לכן יציבות זה כלל מספר אחד
אבל מאז המבצע באיראן יותר נכון מאז הוא נגמר אני מרגישה ששום דבר אבל שום דבר לא יציב יותר
בפן התעסוקתי קשה לי כי אנשים ממשיכים את החיים כאילו לא כמעט שבועיים קמנו מהתראות באמצע הלילה, ואני מדברת בהקשר של מסעדות וטיסות
ואני קצת מקנאה בהם האמת
אחד זה העניין שלא מבינים את החשיבת יתר הזאת
ושתיים זה שקשה לעשות את ההפרדה בין העבודה שלי שזה פשוט ללחוץ על כפתור לבין לרצות לשכנע את הבן אדם לא ללכת שהסיבה היא שאני יודעת שאני אצטרך לבטל דברים, כמה נוח
וברור שהעניין של הטיסה זה טריגר אבל אני באמת חושבת גם קדימה, כרגע בראש זה לימודים אקדמאיים
ושוב אני שואלת, זה יקרה בכלל?
אני קצת דרמטית כאן, אבל אני יכולה לתכנן 1001 תוכניות שיתבטלו בדקה ה 90 מכלכך הרבה דברים שלא תלויים בי בכלל!
ופשוט אף פעם לא הרגשתי ככה
גם בצבא שסבלתי ידעתי שלסבל יש תאריך סיום... ובאזרחות זה כלכך הרבה יותר רחב עם חושבים על זה
בדיעבד הייתי קצת דלולו שזה מסביר גם את היחס של האנשים כלפי
אבל רק חיכיתי לשחרור כדי לטרוף את העולם להיות מאושרת
אז לחיזבללה היו תוכניות אחרות...
והלוואי שזה היה כלכך פשוט כמו אם היו נהרסות לי התוכניות ואז היה אפשר לקבוע אותן מחדש
אבל לא היו לי בכלל תוכניות
ולא בגלל שלא רציתי
וכאילו דווקא בגלל שלא תכננתי כלום, לא הייתה לי אפשרות לתכנן מחדש, מה שפשוט גורם לי להרים ידיים מראש
כמובן שיש עוד גורמים אבל אלה לא דברים שאת מדברת עם חברה וזהו את מוכנה
במקרה שלי זה ההורים שלי שעוד יותר יקשו עליי אם אשתף אותם בתוכניות שלי, בטח אם אני אגיד שאני נוסעת לחול כאילו זה לא מה שבני גילי עושים
וגם לגבי עבודה, לימודים זוגיות עוד אין לי אבל אני בטוחה שאם כן היה לי והייתי מדברת איתם על חתונה הם היו מעקמים פרצוף
קשה לי מאוד להגיד מה אני רוצה או מה אני מחפשת כי לעולם לא חוויתי את הדברים בצורה החיובית שלהם אלא רק בצורה השלילית אז אני יודעת שלא היה לי נעים לכן אני נמנעת
אז אני יודעת להגיד מה לא
אני לא יודעת להגיד מה כן
תנסו להסביר את זה למי ששואל אתכם אם קרה משהו
וסתם קודם כל אני מאוכזבת שלא הולך לי טוב בעבודה, אני מפחדת להתחיל עבודה חדשה ואני לא בטוחה אם אני צריכה להתחיל עבודה חדשה וכאן אני לא חושבת אני דרמטית
החיים גם ככה מורכבים ואני יודעת שזה לא משהו שמישהו יכול לשנות כאן אבל למה צריך מלחמות? למה צריך שאנשים ימותו?
למה אנחנו לא יכולים פשוט להיות ילדים? ונערים?
תמיד הייתי אומרת כילדה לא להקשות עליי יותר ולא כלכך הבינו למה אני מתכוונת
למי אגיד לא להקשות עליי יותר? למנהיגי מדינות? לסיני ההוא שהפיץ את הקורונה?
אתם יורדים לסוף דעתי?
לאחרונה אני מוצאת את החדר שלי מסודר לאורך זמן שזה לא אני, אבל זה נותן לי תחושה של יציבות ושל שליטה
אבל שאני לא מחזירה דברים למקום או שאני זורקת את הבגדים על הרצפה אני יודעת שככה נהיה בלאגן ואז אני כועסת על עצמי ומאבדת שליטה
אני שמה את הכל במקום אבל אני יודעת שהחדר שוב יתבלגן כי אני חיה בו
ואז אני חושבת ממה זה אומר על הדירה שאגור בה? מה זה אומר שיהיו לי ילדים?
עוד אחד מהדברים שלרוב אני מרגישה מטומטמת שאני אומרת בקול רם כי רוב האנשים לא מבינים מה הקשר
וזהו בגדול, אני מאוד עייפה ולפעמים משעמם לי
אז כמשעמם לי אני בונה תוכניות כדי לקדם את עצמי או סתם לתכנון תוכניות מגירה וברור שחלקם לא ריאלים בלי קשר למצב הביטחוני אבל נגיד עכשיו דירות עם ממד המחיר שלהם יעלה גם בשכירות וגם בקניית דירה
המסים יעלו כדי לכסות את ההוצאות של המלחמה
ואני באמת לא יודעת איך אני וכולם בעצם צריכים ואמורים לחיות חיים נורמטיבים שהמצב לא נורמטיבי בשום צורה
ועכשיו באמת זהו, תוסיפו את זה שהתואר שאני מכוונת אליו כנראה לא יתן לי הרבה כי זה פשוט מה שאני יכולה להרשות לעצמי. וגם המחשבה בראש שאם לא אתחיל שאני צעירה לא אתחיל בכלל שזה נכון בלה בלה בלה
עכשיו באמת זהו