אני מאחל למותי - אין לי חלומות, מוטיבציה או שאיפות

בערך כל חיי, לא היה לי חשק לחיות. כל יום הוא מייגע, לא מספק וחסר משמעות. אין לי לא תשוקות, לא חלומות, לא אינטרסים, ולא משמעות. אני פשוט שא את הכאב בחיוך כל יום. חלק מהימים קלים יותר מאחרים.

אני לא אובדני. בכנות, הלוואי והייתי אנוכי מספיק בשביל להתאבד. לצערי, אני מבין עד כמה חמור התאבדות משפיעה על משפחותיהם של הקורבנות. אני בחיים לא אוכל לפגוע במודע במישהו ברמה כזאת. יחד עם זאת, אני מאוד מאחל למותי. אני פשוט לא יכול להיות זה שיגרום לכך.

האושר היחידי בחיי הוא השמחה המזויפת שאני כל הזמן מקרין לאנשים סביבי. למרות שאני יודע שיש לי הרבה דברים להיות אסיר תודה בגללם, אין לי שום דבר שגורם לי אושר. אני בן 24 ועדיין גר עם ההורי. עד לפני כמה שבועות, הייתה לי עבודה נהדרת; זו הייתה משרה שכל אדם צעיר היה רוצה. התפטרתי משום שנעשיתי שם כלכך מדוכא, שלא הייתי מסוגל לתפקד. שנאתי את זה. עכשיו אין לי עבודה וההורים שלי מטרידים לגבי מה אני הולך לעשות עם החיים שלי. אין לי מושג ולא כיוון. זה לא שלא ניסיתי מספיק דברים, הייתי מעורב בכל דבר שתוכלו לחשוב עליו. העניין הוא, שהדברים היחידים שאני לא מתעב לגמרי, הם מאוד משעממים בשבילי. הלוואי והיה לי משהו בחיים שהייתי נהנה לעשות או רוצה להשיג. החלום האמיתי היחידי שיש לי הוא שאני יכול למות.

ברצוני לציין כי רוב הזמן, אני לא ממש עצוב או מדוכא. המחסור הקבוע באושר לא אומר שאני תמיד עצוב. בדר"כ אני בסדר. אני לרוב אומלל רק כאשר אני צריך לעבוד, לחשוב על מה לעשות עם חיי או לחשוב על זוגיות.

גם בכל מה שקשור לאהבה וחיי חברה אני מאוד לא מוצלח . האישה היחידה שאי פעם התאהבתי בה כבר לא בעניין שלי, ורוב ה"חברים" שלי מתעלמים ממני בגלל שהם חושבים שאני בלתי נסבל. אני לא חושב/פועל כמו רוב האנשים; מעט מאוד אנשים יכולים לסבול יותר מכמה דקות של אינטראקציה איתי בשבוע. אני בסדר עם זה שאין לי חברים, אבל המחשבה על להיות רווק לנצח ולא להקים משפחה משלי נוגעת בי.
לא וויתרתי והפסקתי לחפש, אבל אני מתחיל להבין שאני אצטרך לחיות את חיי לבד. רוב ה"חברים" שלי כבר נשואים וחושבים על ילדים. אני עדיין לא מצאתי אדם אחד שבכלל נהנה מחברתי. זה מתסכל, כי אנשים תמיד מגלים עניין בי בהתחלה. אני אדם די מושך, ואנשים נמשכים אליי בגלל זה. עם זאת, ברגע שהם מתחילים להכיר אותי, הם מבינים שהמראה שלי לא שווה את התמודדות עם השיגעון שלי.
כואב לדעת שהאישיות שלך היא כל כך גרועה, שאפילו האנשים הרדודים ביותר בורחים ממך כבר בשבועות הראשונים של ההיכרות איתם. זה רק מעצים את הרצון שלי למוות.

אני לא יודע מה לעשות. אין לי עתיד. אין לי אינטרסים. אין לי רצונות, לא בחומר ולא מטרה בכיוון. אני רוצה למות. אני אומר את זה אחרי הרבה מחשבה בנושא. זה לא משהו פזיז, אמירה רגשית. אני כבר חושב על זה במשך שנים וזו המסקנה שלי
אני חי רק כדי למנוע כאב מהמשפחה שלי. למישהו יש עצה או משהו בשבילי? זה באמת לא נראה כאילו יש משהו שאני יכול לעשות חוץ מלתת לעצמי מה שאני רוצה ולהתאבד, מה שאני לא עושה. אני אעדיף לשאת את חיי כואבים, בודדים, וריקים.

תודה!