מרגישה שעשיתי את טעות חיי ומפחדת להתפספס, מה לעשות?

אני סטודנטית בחו''ל ואני לומדת רפואה. לעולם לא נמשכתי לתחום, יותר מזה כל חיי טענתי שאף פעם לא אעסוק בזה ושנאתי כל דבר שקשור לזה.
כשיצאתי מהצבא לקח לי שנתיים למצוא את עצמי, בערך, והלחץ (האטומי) שהמשפחה הפעילה בשילוב עם סביבה שכל כך לא נכונה לי (הבנתי את זה עכשיו) עשה את שלו והלכתי על בליינד על האפשרות הבטוחה ביותר. בישראל לא יכולתי להתקבל כי בחיים לא הייתי מוציאה פסיכומטרי ככ גבוה, אבל בחו''ל התקבלתי בלי בעיה.
אני בשנה מתקדמת של הלימודים שלי ומאז שהתחלתי מחלחלת לי ההבנה שזה הכי לא אני בעולם. יש לציין שמכל העולם העשיר של הרפואה, אני נמשכת לחלק קטן וספציפי מאוד, אז נאחזתי בו, ונכנעתי ללחץ הסביבתי (בין היתר היוקרה של התואר, הפרנסה הבטוחה, שהמשפחה סוף סוף תסתכל עליי כמו על בת אנוש ולא כעל הכבשה השחורה).
אני גרה בארץ שאני יכולה במלוא הכנות להגיד שאני מתעבת. אותה, את האנשים, את הנופים, את המנטליות, את האווירה, פשוט את הכל. אני מרגישה שרוצחים לי את הנפש. כולם מתעניינים בחומר הנלמד ואני מגיעה למצבים של לשבת עם דמעות בעיניים באמצע השיעור כי זה לא נוגע בי ואני לא רוצה ללמוד את זה ואני לא רוצה שום קשר לזה. אני מרגישה שאני מבזבזת את החיים שלי. אני מרגישה שנועדתי לעשות משהו אחר.
אני חורקת שיניים בלימודים (שאגב, גם ככה קשים, אז להוסיף לזה את כל המצב הנפשי מסביב...), אני לומדת עם התקפי היסטריה (שכוללים זריקת ספרים, שבירת כלים, צרחות), הסיפוק היחיד שאני מקבלת זה כשאני עוברת את המבחנים, וגם אז זה "תודה לבורא עולם שלא אצתרך לראות את זה שוב", אני במלוא מובן המילה סובלת.
אני לוקחת בחשבון שזה מקצוע שיבטיח את עתידי ואת עתיד ילדיי. שאולי יש עוד אנשים שמרגישים ככה ואני סתם מגזימה, אבל אני מרגישה מבוזבזת. שכל לא חסר, אני מצליחה בכל המשימות, אבל התחושה הזאת של "הכל סתם.." לא עוזבת אותי.
המשפחה משלמת סכומי עתק בשביל כל העסק הזה וכשנפתחתי פעם אחת וסיפרתי את הכל ענו לי ב"אוקיי...אז תחזרי. למרות שאין לך מה לעשות פה... ולא ברור מה תלמדי, אם בכלל.. אבל אם זה מה שאת רוצה..." גישה פאסיב-אגרסיב ל"תפסיקי לדבר שטויות ותתרכזי בעיקר". אבל מה זה בעצם העיקר אם לא האושר של הבנאדם, לא ככה? אז מתי אחיה, אם לא עכשיו? אז מתי אגשים את עצמי, אם לא עכשיו?
לסיכום הדילמה: ללכת בעיכבות הלב קל להגיד למתבגרים כשהדבר נוגע בבעיות עם פתרון קצר טווח. אם אלך בעכבות הלב, אני אפרוש, אני אחזור לארץ בגיל 25 עם 0 ביד וללא שום כיוון. המשפחה לעולם לא תקבל אותי.מצד שני, אזכה באושר הפרטי שלי, אצליח לממש את עצמי גם אם זה "נחות" מרפואה. אם אלך בעקבות המח, אני עלולה לפספס את עצמי ולהפוך לרובוט. מאידך, העתיד שלי בעולם המעסיק מובטח ומשוריין. העתיד של הילדים שלי מובטח, ולא ינשלו אותי מהמשפחה.
אני אבודה.