נמאס לי לחיות - צריך עזרה ממכם

שלום לכולם
קודם כל תודה מראש לכל העונים אני סופר מעריך את העזרה שלכם
בין עם זה הודעה ארוכה ובין עם זה מילה אחת
העזרה היא למה אני כותב את השאלה הזאת
שהיא פחות שאלה יותר פנייה לעזרה..

קוראים לי א' בן 15
יש לי מראה די ממוצע+ לגילי
מבחינת לימודים אני מתקשה מאוד מאוד בחשבון עד לרמה שאני סובל מזה ובשאר המקצועות אני סביר מינוס..
ומבחינה חברותית יש לי שתי חברים הכי טובים מרכזיים וטוב לי ככה אבל לצערי יש דברים שהם פשוט לא יבינו.בגלל זה אני שואל את זה.
לפני שנה בדיוק בתחילת שנת הלימודים הקודמת
התאהבתי
והתאהבתי מאוד חזק
עד לרמה שהייתי קצת אובססיבי
התאהבתי במישהי וניסיתי לדבר איתה
מפה לשם השיחה גדלה והמשיכה לימים של הודעות
והצלחתי בקושי רב
ונהיינו חברים
אני יכול להגיד בשיא האמת שזאת הייתה התקופה המדהימה והכיפית והכי הכי הכי טובה שחוויתי בחיים שלי
היא הייתה האדם המדהים והטוב ביותר שהכרתי ולא יכולתי להאמין שיכול להיות טוב יותר
פשוט היינו מושלמים יחד
ואז הגיע סוף שנה
והיה מעבר חד מהחטיבה לתיכון אחרי החופש
והיא החליטה שהיא עוברת בית ספר בשביל מגמות.
אני החלטתי שלמרות שזה יעלה לי במליון דברים כמו העובדה שהבית ספר היה חילוני מאוד ואני באתי מבית ספר דתי מאוד שגדלתי תמיד מהיסודי בסביבה מופרדת.
אנשים שאני לא מכיר בכלל.אף אחד לא מכיר אותי ואני טיפוס מאוד סגור שקשה לו להכיר אנשים חדשים.מליון סיבות שהקשו עליי לעבור את הבית ספר אבל אני רציתי בכל זאת כי
אני לא הולך לשמור על קשר מרחוק
ושיקרתי לכולם שגם אני רוצה לעבור בגלל מגמות
אבל זה היה רק כדי להיות איתה.הכי קרוב שיש.
והיא הייתה מאושרת מזה
וגם אני
ובחופש הכל הדרדר
הייתה תקופה שפשוט לא קרה שום דבר מעניין בינינו
לא יכולנו להפגש פעם בשבוע כמו שרצינו בגלל שהיא הייתה קצת חולה באוזן ובלסת.
וכל החופש היה אסון
התגעגעתי
ורק חיכיתי שיגמר החופש
ולאט לאט כל החופש לא נפגשנו
60 ימים שלא ראינו אחד את השני
וכל פעם שרציתי שנפגש כי ידעתי שזה יעזור להפגת היובש בצ'אט שלנו
היא סירבה.כל פעם בגלל דבר אחר
לא ידעתי למה ואני האמנתי לה.לכל מילה שלה
שכואב לה
שהיא עסוקה
הכל.פשוט האמנתי לה
ובשבוע שבועיים האחרונים של החופש
רציתי לדבר ולצ'וטט כמו בהתחלה של הקשר
וניסיתי
אבל היא פשוט השתנתה
היא הייתה שלילית מאוד
לא הבינה הומור
כאילו אני מדבר עם מישהי אחרת
כאילו אנחנו לא מכירים
ותמיד הרגשתי אשם
שאני אמרתי משהו לא בסדר
שאני יצאתי אידיוט
ומה לא עשיתי
כתבתי שירים
מגילות
הכל רק שאנחנו נחזור לאהבה שהייתה פעם
ושעכשיו היא כבר לא הדדית
וזה לא עזר.זה רק החמיר
הזמן עבר ויום לפני תחילת הלימודים היה לנו מפגש עם המחנכת שלנו-מפגש אישי של כל אחד והמחנכת.
אני קיבלתי שעה מסויימת
וגם היא
בהפרש של שעה.קודם אני ושעה אחרכך היא
בבוקר של המפגש עוד ממש בהתחלת הבוקר.
שלחתי הודעה
רציתי להיות הכי נחמד שאפשר
וניסיתי לדבר
והיא הייתה מגעילה אליי
ולקחה כל מה שאמרתי וזרקה אותו
ומצאה דרכים להתעצבן עליי.
וחסמה אותי בוואטסאפ ואז בהודעות הרגילות היא הייתה מגעילה מאוד כלפיי
ולא הבנתי מה יש
מה קרה
ולמה
והבנתי שפרידה בדרך
ולא רציתי להפרד
אף אחד לא מבין-החברים הטובים שלי אמרו שכדאי לך להסכים לפרידה
אבל הם לא יבינו! אני אהבתי אותה כמו את החיים שלי
זה לא הייתה אהבה רגילה.
ושיצאתי מהפגישה שלי ראיתי אותה והיא התעלמה
יצאתי החוצה למקום מסויים בבית ספר ורציתי לדבר איתה אחרי שתצא מהפגישה
לנסות לשכנע אותה לא להפרד וגם לשאול מה קרה
לדעת.ואם היא רוצה להפרד לפחות פנים מול פנים.
אז אמרתי לה שתשלח הודעה שתסיים את המפגש שלה
וחיכיתי בחום.זה היה שווה תציפייה חשבתי.
אבל לא צדקתי
עברו שעות
ובסוף שאלתי אותה שכבר לא היה נראה לי שיש מישהו בבית ספר
מתי את יוצאת
היא אמרה לי שהיא כבר מזמן בבית
ואז-נשברתי.
התחלתי לבכות
להשבר
בבית ספר ריק
בחום
בלי אף אחד
פשוט רציתי להתאבד
איבדתי את האדם הכי חשוב לי בדרך הכי נוראית שיש
איבדתי את כל האנשים שלקח לי נצח להכיר בבית ספר הישן
איבדתי את האמון בבני אדם ובבנות בכללי
איבדתי את עצמי.שנאתי את עצמי-את הכל
והתקשרתי לאחותי שאני רוצה למות
והיא באה והרגיעה אותי אבל זה היה זמני כי בסופו של דבר כלכך הרבה חרא קורה לי
ומה עוד
הלימודים בזבל
האהבה כואבת כלכך בזבל
שלא נדבר על העובדה ששובצתי באותה כיתה איתה
שלא נדבר על העובדה שאני ניסיתי ביום הראשון להתחבר לאנשים וכולם ברחו ממני
פשוט רציתי להתחבר וקמו והלכו
אני אהבתי אותה
והיא ירקה לי בפנים
אני עברתי בית ספר רק בשבילה
והיא ירקה לי בפנים
והכי כואב שאני עדיין אוהב אותה
אני משאיר את הרוק עליי
אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייה למרות שהיא יצאה מגעילה ברמות
וקצת אחרי שחזרתי הביתה באותו יום המפגש
שבור כולי
שאלתי אותה בדמעות אחרי שבזמן ההתפרקות שלי היא לא רצתה לדבר איתי בטלפון
שאלתי
למה?
והיא אמרה שהיא התאהבה במישהו אחר
וזה הסביר את הכל
את היובש את ההתייחסות את הכל
ואני.אני לא האמנתי.פשוט רציתי להפסיק לחיות.
עד לפני כמה חודשים היא אמרה שהיא רוצה לחיות איתי לנצח!!
עד לפני כמה חודשים אני חשבתי לעצמי כמה בר מזל אני!!
איך אני ימשיך לחיות ככה?! שכול מי שמסביבי יכול פשוט לתקוע לי סכין בגב
בין אם אני אצפה לזה
ובין אם לא
כי בחיים לא הייתי חושב שהיא הייתה עושה לי את זה
אני בודד בחיים
אני שבור מבפנים
ואם אחותי לא הייתה באה ומרגיעה אותי הייתי מתאבד עם לבנה שהייתה שם
כי זה לא שאני חולה נפש
אני פשוט לא רוצה לחיות ככה
לא רוצה לחיות בבית ספר שאני לא מכיר אף אחד חוץ מהאקסית שלי שזרקה אותי בצורה כלכך נוראית שאני לא יכול להסתכל עלייה בעיניים ואני לא מצליח להתחבר לאף אחד אחר
לא רוצה לחיות עם קשיים בלימודים
לא רוצה לחיות עם החוסר בטחון בכל הסביבה שלי
למה אני צריך לחזור מבית ספר עם דמעות??
למה?
ולמה למען האלוהים
אני אוהב אותה למה?!
ואני שואל את עצמי ואותכם איך אני יוצא מהבור הזה?
הבור האיןסופי של הבדידות והצער?
תודה מראש..
;( <3