חיים שחורים. למה לא יכולה לחיות נורמלי ולהיות שמחה?

זה נשמע דרמטי וקצת לא אמיתי - אבל מאז ומעולם זה היה ככה..
אם הייתם רואים אותי ברחוב-לא הייתם מתארים לעצמכם שככה החיים שלי.. כי אני "יפה " ו"חייכנית" עם הרבה אנרגיות..זה נראה שיש לי חיים מושלמים.
כשהייתי בגן הייתי ילדה מאוד מופנמת וביישנית.. לא הוצאתי מילה בזמן שכל ילדי הגן האחרים חיו את חייהם בלי לדפוק חשבון ובלי לחשוב על מה אחרים חושבים-כמו ילדים. ורק אני הייתי ביישנית ולא ידעתי להנות ולחיות כמו ילדה.. מאז רציתי לעבור גן. נולדה לי אחות- שרק עליה היו הזרקורים והייתה אפליה ותמיד הייתי נדחקת לצד- הפסקתי לחבק את אמא ובכללי את המשפחה וכעסתי שכל האהבה הייתה לאחות הקטנה.
כשעליתי לגן חובה- אותו סרט.. הגננת חשבה שאני אילמת. הייתה לי רק חברה אחת.. פחדתי להוציא מילה ותמיד חייתי עם הבושה והחוסר בטחון עצמי. לא ידעתי להנות.
גם לא הייתה לי משפחה שיוצאת החוצה ומטיילת והייתה לנו בעיה כלכלית. כן , היו לי את הדברים הבסיסים ואני על זה ממש לא מתלוננת ומעריכה! אבל אני חייה במקום שכולם בו פלצנים ועשירים ככה שמותרות לכולם יש- ולי כשהייתי ילדה - לא היה. אני זוכרת שהייתי מקנאה באחרים איך להם יש ולי אין. ביסודי לא היו לי חברים והייתי מאוד שקטה וביישנית כרגיל- הייתה לי חברה הכי טובה שהתעללה בי הרביצה לי והשפילה אותי עד שאמא שלי עשתה לזה סוף וסיימתי בצורה מאוד מכוערת עם אותה חברה. הריב הזה ליווה אותי שנים.. חייתי בלי חברים בבית ספר,לא הייתי יפה והייתי מנודה.. לא הייתי מה"מקובלים" אף פעם. גם המציאו עליי שאני לסבית. גם משם רציתי לעבור לבצפר אחר. אבל עם הזמן בטחון עצמי קצת נהיה לי למרות הכל..
עליתי לתיכון ואלו היו ה4 שנים הכי שחורות בחיי. הייתה תקופה שהייתי יוצאת עם החברה היחידה שהייתה לי למסיבות כדי שפעם אחת ולתמיד יהיה לי כבר בטחון-שאני ארגיש שמישו רוצה אותי בכלל..להרגיש יפה. מהר מאוד יצא לי שם של שרמוטה .. ואני בת 20 עכשיו- ועדיין בתולה.
הפיצו עליי שמועות- המציאו עליי סיפורים ונידו אותי לגמרי. התביישו להסתובב איתי ולדבר איתי- כל הלילות ביליתי בלבכות ויום אחרי הייתי קמה מחויכת ושיחקתי אותה מאושרת.
השפילו אותי ורמסו אותי.. ללכת לבית ספר כל בוקר היה בשבילי גהנום.
גם משם ניסיתי לעבור - ללא הצלחה.
גם המצב בבית היה רע. לא היה לי טוב בכל מקום.. רציתי לסיים עם חיי באותה תקופה. וטוב שזה עבר..
הגעתי לצבא בתקווה שאחרי כל המכשולים בעברתי בחיי חייב להיות לי איכשהו טוב - או חברים.
עכשיו אני בצהל.. טוחנת את החיים שלי ולא רואה בית. עושה 18-3 בבסיס נוראי רחוק . אין לי חברים ובא לי כל יום פשוט לברוח.אני לא יכולה לעבור תפקיד גם אם אתפוצץ לא משנה כמה אתאמץ..
אני במינוס ולאמא אין שקל להביא לי ואבא עזב עכשיו את הבית.
אני אכולת קנאה וכועסת שכל החברות שלי גובניקיות ויש להם תש ויציאות טובות ורק אני נחנקת.
אני מרגישה ריקנית- עם חיים ריקנים.. אין לי כלום בחיים ולא היה. אין לי אהבה, אין לי חברים, אין לי אושר.. אין לי הצלחה ואין כסף. אף פעם לא היה לי חבר.. לא יודעת מה זו האהבה הזאת ומזה להרגיש נאהבת.
אני לא יודעת מה לעשות, קשה לי.. תמיד לא טוב לי ונמאס לי מזה נורא.. אני מאוד משתדלת להיות בסדר ואני לא חיילת בעייתית. סליחה - מפקדת. התאמצתי מאוד מאוד והגעתי להיות מפקדת- ואני נורא סובלת בתפקיד- ולא מסוגלת לתפקד עכשיו לאור מה שקורה לי בבית.
למה כל החיים שלי אני חייה בבדידות? רע לי וקשה לי.. לא מגיע לי חיים כאלה! חשבתי שבצבא לפחות אהנה וגם זה לא.. החיים שלי שחורים. מצטערת על החפירה.. רציתי רק לפרוק. בבקשה תעזרו לי.. :(