מרגישה מדוכדכת כל הזמן ושאין בי משהו טוב או בחיים שלי

אני ילדה שמחה בעיקרון שתמיד צוחקת ומחייכת ולרוב נראית עם הרבה ביטחון, לפעמים יוצא שאני קצת פוגעת באנשים דרך הבדיחות שלי ואז אני מרגישה ממש רע ומתבאסת. ואני מתבאסת גם כשפוגעים בי. ובזמן האחרון יש לי רצף של כמה ימים כמעט שבוע וחצי שאני פשוט מרגישה עצובה כל יום בגלל שפגעו בי\אני פגעתי באחרים, אני לא יודעת מה לעשות עם הרגישות המעצבנת שלי כבר. הלוואי שהייתי יכולה להיות מהילדים שלא מתייחסים למה שאומרים להם. יש לי המון חברים וכולם מדהימים כל אחד בדרכו, יש כמה שפגעתי בהם המון והם עדיין נשארו חברים שלי ויש כמה שממש ממש פגעו בי וסלחתי להם. כמעט עם כל אחד אני מתנהגת בצורה שונה לגמרי ובסוף כשאני מגיעה הביתה אחרי יום שלם מחוץ לבית אני מתחילה לבכות כי אני לא יודעת למה בכלל התנהגתי איך שהתנהגתי ואם זאת אני בכלל או שסתם אני מתאימה את עצמי לסביבה כל הזמן ולא יכולה להתנהג כמו מי שאני באמת באמת כי אני פוחדת מהתגובה של אנשים. כל מי שמסביבי בחיים לא היה חושב שהביטחון שלי כזה ברצפה כי לרוב אני נראית עם המון ביטחון ואם מישהו אומר לי מילה ליד כולם אני לא שותקת אבל מבפנים אני מרגישה שאני נשברת לאט לאט. כי כולם חושבים שהם מכירים אותי אבל הם בכלל לא. ואני פשוט לא יודעת למה אני פה בכלל אם התכונות היחידות שלי זה שאכפת לי מאנשים יותר מדי ושאני סומכת עליהם יותר מדי ואז אני נפגעת. יש לי כמה חברים טובים שאני כן פורקת אצלם חלק מהתחושות האלה לפעמים אבל לא ממש לעומק ואין מישהו שאני באמת מרגישה שיעשה בשבילי הכל ובאמת אכפת לו ממני ודואג לי כמו שאני דואגת לו. אני מרגישה שאין לי כבר טעם לקום בבוקר, ללמוד (יש לי ציונים מעולים אבל כבר איבדתי את הטעם לשמוח מהם), להיפגע, לספוג, להעמיד פנים שאני אותה הילדה השמחה והמאושרת ולחזור הביתה. זה לא שאני עוברת בריונות או משהו אבל אני כן מודעת לזה שאני נורא רגישה לביקורת ולמילים של אנשים והייתי שמחה לדעת מה אפשר לעשות כדי שזה יעלם ממני לגמרי ואז אני אהיה שמחה. אף אחד מהקרובים לי לא היה אומר שאני ילדה שקטה או ביישנית אבל לרוב אני כזאת ופשוט אף אחד לא שם לב וזה מחרפן אותי. וששואלים מה קרה אני מרגישה שאף אחד לא יבין אותי אז אני פשוט אומרת שאני עייפה או רעבה וסתם עצבנית וזהו, אני לא מרגישה שלמישהו באמת יהיה אכפת אם אני פשוט לא אבוא שבוע לבית ספר או פשוט אפסיק לגמרי. זה באמת מחרפן שאף אחד לא יבין אותי כי יש לי תחושות נוראיות לפעמים שאני יודעת אני פשוט יודעת שאף אחד לא יבין, בנוסף אני שונאת את הגוף שלי, כולן לידי "פצצות" בהגדרה של הבנים ואני לא ממש, אני כן יפה לפעמים וכן לפעמים יוצאות לי תמונות יפות אבל אני לא כזה "וואו" כמו כולן לידי. מה אתם מייעצים לי לעשות עם כל מה שאני מרגישה? תודה לעונים