היי, אז לפני הכל אני מבקשת שתעלימו עין לגבי הגיל שלי, זה רק נשמע כאילו אני קטנה...
בקיצור, גרתי עם אמא חד הורית שגם היא נפטרה כשהייתי הרבה יותר קטנה, כי אבי נטש אותנו.
אני גרה עם אחי וסבתי, בדירה מאוד קטנה!
אני וסבתא שלי רבות כל יום, רוב הפעמים אחי מצדיק אותה.
אני ילדה מקובלת ומוכרת בחברה, אני שונה מכל שאר החברות שלי... רוב החברות שלי ״נותנות״ ואני שמורה כזאת, אני לא אוהבת לרכל ולא אוהבת ללכלך ולהעביר ביקורות קדומות! קל לי מאוד להתחבר לכולם, בעיקר לבנים.
קשה לי, אני כל הזמן רבה עם סבתא שלי, כל יום... אנחנו צועקות ומתעצבנות על הדברים הכי קטנים וכבר מערכת העצבים שלי לא עומדת בזה! אני מודה לה על זה שהיא מכינה לי אוכל, נותנת לי כסף, קונה לי בגדים ובאמת שמהבחינה הזאת שום דבר לא חסר לי...
הדבר היחיד שחסר לי זו האהבה הזאת שרק אמאות יכולות לתת! הייתי נורא קשורה לאמא שלי...
אני מרגישה שאין טעם לחיים שלי!
הלב שלי טוב מידי, אני מוותרת לאנשים שפוגעים ומנצלים אותי מהר, למשל החברות שלי! אני עושה להן הכי טוב בעולם, משמחת את כולן ומגנה עליהן, נותנת להן בגדים, מאפרת אותן ועושה להן גבות, לק ג׳ל, עושה איתן שיחות נפש ועוזרת להן בכל מה שאני רק יכולה, ובתמורה מקבלת (סלחו לי על הביטוי) חרא!
נמאס לי כבר, באמת שנמאס ... אני תמיד לובשת על עצמי את החיוך הכי גדול בעולם ומנסה להראות שהכל בסדר .... אבל אני שבורה וכאובה! קשה לי, נמאס לי!
נמאס לי לריב עם סבתא שלי ונמאס לי שמנצלים אותי!
אני שונאת את החיים שלי ... הראש שלי כולו רק במחשבות אובדניות ...
אני לא יודעת מה לעשות, אני מיואשת ושונאת את החיים שלי. עצות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות