לא מצליחה להתאושש מהפרידה האחרונה, מדוכאת כל כך

היי, היה לי חבר אחד , וזאת הפעם הראשונה שהרגשתי מה שהרגשתי
קנאה, רגשות, אהבה,אובססיה, פחד לאבד, להסתכל לו בעיניים ולא לראות את הסוף..
אחרי תקופה ארוכה כבר הפכתי תלותית
להתרגל למישהו להיות חלק בחייו.. מקום בלב שלו ומקום עצום בשלי, וכמו כל דבר בחיים זה נגמר.. ועברה עלי חצי שנה שחורה.. מהרגע של הפרידה זה לא הפסיק.
כל כך הרבה דמעות.... בכיתי מחצית מהיום.. בכל מקום.. בכל זמן..
בשיעור.. באוטובוס.. במקלחת... בבוקר.. בלילה.. חושבת עליו ובשנייה הדמעות עולות כאילו לפני שניה נפרדנו.. הייתי רואה אותו כל פעם בשבוע באיזה פרויקט שדרכו הכרנו ואני לא יכולה לתאר מה עבר עלי.. מהבוקר הפחד והציפייה היו מתבלבלים לי בראש
פחד לראות אותו עם מישהי,וציפייה שאולי משהו ישתנה
אבל כל פגישה רק אחד מהרגשות קרו. הפחד. הפחד הפך לכאב שאני לא יכולה לתאר
ההתעלמות שלו ממני, כאילו שום דבר ביננו אף פעם לא באמת קרה, הכל היה חלום
ואני יושבת ומשכנעת את עצמי שכן זה קרה והתאהבנו והתנשקנו והיינו שם אחד בשביל השני, ומשחזרת רגעים ונאכלת מבפנים שאני היחידה שמרגישה את הפספוס הזה שזה נגמר. העיין הייתה מחפשת רק אותו, הראש עייף ממשחקים ממחשבות מדרכים איך להגיע ללב שלו בחזרה, לשבת שעות ולדמיין סיטואציות של לחזור, ולהתאכזב מחדש ולנסות לשכנע את עצמי שזה לא יקרה שוב. הלב שלי היה נרמס בכל פעם שהוא היה עובר לידי עם מישהי, או אפילו לבד.הייתי יכולה להרגיש את הכאב פיזית, דמעות היו עולות בשניות הלב דפק חזק הייתי מזיעה, ומבפנים בכלל קופאת. הייתי מתהלכת כמו זומבית עם אוזניות ושירים שכל מה שאני רוצה להגיד לו, היה במקום, הפסקתי ללמוד הפכתי דכאונית עם שירי רוק וראפ כבדים כבר לא היה אכפת לי איך אני נראת ניסיתי להפוך לכל מה שהוא רצה שאני יהיה, כל מה שלא הייתי ושבגלל זה נפרדנו.
לשבת כיסא לידו והוא בכלל מדבר עם מישהי אחרת, להיות אוויר לחלוטין...
הייתי חוזרת לבית מהשנייה שהייתי עולה להסעה.. לא מפסיקה לבכות..
מגיעה לבית נשכבת על המיטה ובועטת וצורחת בשקט וכותבת מכתבים והכאב היה כל כך חזק וכלכך אמיתי וכל כך עכשווי שהיו רגעים שהנפש שלי הייתה מותשת לא היה לי כבר דמעות לא יכלתי לקום מהמיטה הרגשתי שאן לי טעם כבר לחיות,
היה לי רע כל כך. ואחרי חצי שנה חזרתי לקשר עם מישהי שהיינו בקשר בעבר, והוא הצליח להשכיח לי אותו והראה לי כמה אני מיוחדת גם בלעדיו.. וכמה החיים ממשיכים ושאסור להיתקע.. והכל הלך מושלם עד שהוא רצה לנסות.. ואני כל כך רוצה אותו וכל כך מרגישה שזה נכון אבל לא, אני לא מנסה ואני לא נוסעת ואני לא נותנת לו הזדמנות, הוא כבר התייאש, כל מיני תירוצים וכל מיני סיבות, בסוף ניתקנו קשר.אני טורקת את הדלת בפרצוף לכל מי שרק מדבר איתי על יחסים.אני חושבת שאולי זה נובע ממה שעברתי, אני פשוט פוחדת לעבור את זה שוב אני הייתי צריכה להרקיב את עצמי כמו לגו חתיכה אחרי חתיכה ולחזור להיות הבחורה שהייתי חצי שנה שבה לא התקרבתי לגברים, ששכחתי מי אני כבר וחזרתי ל90 אחוז עצמי אבל מה זה שווה אם אני לא נותנת לעצמי להתחיל מחדש? לא מזמן האקס המיתולוגי חזר ומאז אני בנפילה. בכיתי שעתיים רק מלשמוע את הקול שלו. לא דיברנו איזה שבוע ופשוט באלי למות לאכול את עצמי הראש שלי חושב רק עליו ואני מתחילה לחזור לתקופה הרעה הזאת ואני לא יודעת מה לעשות... אני אשמח עלצה..