מיואשת מהשירות הצבאי שלי והגעתי לנקודת שבירה טוטאלית

אני ממש מרגישה אבודה ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שהגעתי לנקודת שבירה, למערה ללא יציאה.
אני התגייסתי לתפקיד בחיל האוויר שבו אני ממש ממש ממש סבלתי. שהגעתי לבסיס ששובצתי אליו אחרי הקורס ישר ניסיתי לצאת מהתפקיד וגם מהבסיס. לא הצלחתי להשתלב [ וניסיתי באמת לתת צ'אנסים ] במהלך הקורס עוד רציתי לצאת מהתפקיד. לא אהבתי אותו מההתחלה אבל הלכתי למיונים אליו כי אלו המיונים היחידים שקיבלתי ומסתבר שעברתי גם. הוא נחשב לתפקיד יוקרתי לכן גם הלכתי למיונים וכולם היו גאים בי [ במיוחד ההורים ] וגם זה מעין תחרות כזאת בתיכון מי מקבל מיונים למה ומי מתגייס לדבר הכי יוקרתי ואני נפלתי בפח של הזוהר הזה. בתוך תוכי ידעתי שאני לא אוהבת את המקצוע, לא מעוניינת לעשות אותו ובכלל לא התחום שאני טובה בו \ רוצה לעסוק בצבא.
בקורס ניסיתי להחזיק מעמד כי תכלס לפני שמתגייסים לא באמת יודעים על התפקיד. בקורס, היו לי המון חרטות על שהלכתי למיונים ולא חתמתי וויתור. ניסיתי להוציא את זה מהראש ולתת לעצמי צ'אנסים ואפילו היו לי ציונים מאוד גבוהים. המצב הנפשי שלי הידרדר אחרי הקורס [ נהייתי אובדנית, לא הייתה לי שמחת חיים, חוסר תאבון, לא ישנה בלילה וישנה יותר מידי ביום מתשישות ועייפות ] ויצא לי להיפגש עם קב"ן המון והגעתי למצב שנתנו לי סעיף נפשי והוציאו אותי מהבסיס. רק לציין שנתנו לי גימלים נפשיים במשך תקופה ארוכה.

עכשיו הגעתי לבסיס חדש [ לקרייה] שה נחשב לת"ש עולם כביכול לתפקיד יומיות. אני נמצאת במקום שבו יש בנות שהכרתי מהבסיס הקודם שגם ניסו לעבור והצליחו והתפקיד נחשב יחסית "קליל" אבל הוא לא פשוט בכלל. אני לא מצליחה להבין מה הולך במקום שאני נמצאת. מי שכביכול אמורה להסביר לי ולהדריך אותי לא ממש שמה עלי. ואני ממש מופנמת וביישנית [ חרדות חברתיות, OCD] אז קשה לי לפנות לקצינים שאיתי ולשאול [ אני גם דתייה והם גברים המפקדת שלי היא אישה ] אני מרגישה שם אבודה. אני אומנם לא הרבה ימים שם. [ כולה יומים ראשונים ] אבל לא התרשמתי ממש. התפקיד מלחיץ אותי, המקום מלחיץ אותי, אני לא יודעת כבר מה לעשות. למקום הקודם אין מצב שאני אחזור. המקום הזה במילה אחת - גיהנום ! אבל אני מרגישה עדיין את התחושה הזאת ש" מצטערת שאני לא הצהרתי ", "אני מרגישה כלואה וכבולה", "החיים אפורים ואני לא חופשיה". אני לא מדברת פה על שביזות, אני מדברת פה על ממש דיכאון שלא עבר עוד מימי מהבסיס הקודם [ טוב מצב נפשי לא עובר תוך שנייה ]

אני לא יודעת אם לפנות לקב"ן בבסיס החדש שלי גם ולדבר איתו על זה. אני לא יודעת מה לעשות בכללי לגבי התפקיד החדש. אם הייתי יכולה הייתי ממזמן אומרת שאני רוצה לצאת מהצבא. אני לא מתאימה למערכת מכל מיני סיבות [ דתיות, נפשיות ] וידעתי את זה לפני הגיוס אבל לא רציתי שיעשו לי בעיות ולא יגייסו אותי [ רציתי להתגייס כמו כולם אבל עכשיו ששואלים אותי למה התגייסתי אין לי מושג בכלל מה לענות ]

אני לא מרגישה תורמת למערכת הצבאית ועד כה אני לא עשיתי כלום והייתי יכולה לתרום בשירות לאומי יותר מהשירות הצבאי. המערכת הצבאית מעיקה עלי ומכבידה עלי ורק מחריפה את המצב הנפשי שאני נמצאת בו. אני ממש במצוקה.
אני עוד יותר שונאת שאנשים שופטים את המצב וקוראים לי "בכיינית" או זורקים אמרות מגעילות כמו " תתגברי על זה כולה ג'ובניקית. כולם סובלים תסבלי גם את. גולם עוברים את זה. תעברי את זה גם את " או קוראים לי "כפוית טובה" וכ'ו.

אני לא אצא מהצבא עכשיו כי ההורים שלי לא מסכימים וגם זו בושה בחברה הישראלית וזה פוגע מאוד במציאת מקומות עבודה. [ יש לי בת דודה שיצאה על נפשי ורואים איך זה משפיע עליה באזרחות ]
מה אני יכולה לעשות ?