אני לא יכולה להכיל את עצמי יותר, מרגישה שאני פשוט קורסת נפשית

אני לא בטוחה אם כתבתי כותרת מספיק טובה וששמתי את השאלה במדור הנכון. אני לא בטוחה בכלום יותר. אין לי מושג מה עובר עליי, אבל זה בטח לא משהו טוב. אני מרגישה מרחפת, כאילו אני צופה בחיים שלי מהצד ומתאכזבת כל פעם מחדש. פשוט אוסף של דברים שנערמים ונערמים, כמו ענן שנעשה כבד יותר ויותר, כל דבר הכי קטן יכול להיות הקש ששובר את גב הגמל. שנתחיל?

לפני שלוש שנים עברתי עם המשפחה שלי לארץ אחרת ואז, כשסוףסוף התאקלמתי לשם חזרנו בחזרה. הסתכלתי על זה באור מאוד חיובי, כי הייתי בטוחה שכל החברות שלי מלפני שעזבתי נורא מתרגשות מזה שאני חוזרת ולא תהיה לי שום בעיה להשתלב, ממש ככה כשאני יחזור לארץ ישר אני אכנס ל"חבו". בהתחלה, עוד לפני שהתחיל הבית ספר, הם הזמינו אותי ל"ישיבות" שלהם והרגשתי נורא כיף שככה על ההתחלה אני מוזמנת לכל מיני דברים, אבל במפגשים עצמם שתקתי כמו דג ממבוכה ובעיקר מההלם. יותר לא הוזמנתי למפגשים האלה. החברה הכי טובה שלי מתרחקת ומתרחקת ממני.. למרות שכשאנחנו 1 על 1 נוצר בי הרושם שכן כיף לה. רק כדי להבהיר, אני כן אוהבת לדבר והכל, פשוט ממש בהתחלה עוד לא הייתי רגילה גם לשעות של המפגשים, לאופי של האנשים ולשפה היומיומית שבהתחלה הייתה זרה לי (שלחברה קוראים זונה, שבנים מראים לבנות תמונות של זין בטלפון..). בתחילת השנה הייתי אוכלת איתם בהפסקות, אבל מיותר להגיד שאני כבר ממזמן לא.
יש עוד ילדה נורא מעצבנת שאני לא סובלת עוד מהיסודי, שתסלחו לי אבל היא פשוט נדבקת לי לתחת, היא לא יודעת מתי לשחרר והיא תקועה לי כמו גולה בגרון שלא נבלעת. אני חושבת שיש לה קושי בהבנה חברתית, כי לא משנה כמה רמזים (ברורים למדי) אני מפזרת לה כל הזמן, היא מתעלמת מהעובדות ולא עוזבת אותי. רק מזה שהיא יושבת לידי כל הזמן אני עלולה לחטוף התקף עצבים. כל בן אדם, לא רק אני. כל יום שעובר גובר בי הדחף פשוט לצרוח עליה פעם אחת ולתמיד וזהו, אבל אז יצא לי שם של הזויה או לא יודעת כבר מה.
גם מבחינה לימודית לא טוב לי. מי שיסתכל על המגמות שלי והיחידות יתעצבן שאני מתלוננת, אבל למרות שזה תמיד נורא ברור שאני ילך ל10 יחדות במדעי המחשב ו5 פיזיקה ו5 מתמטיקה ו5 אנגלית, אה ובאנגלית אני בטח מוציאה מאה כי גרתי בחול נכון?? אז לא! אני לא מצליחה בכל מה שתמיד הייתי בטוחה שזה ה safezone שלי, על סף הנכשל במתמטיקה, וכולם יודעים שכגודל הציפיות, גודל האכזבות. נמאס לי לשבת על התחת 50 שעות שבועיות בבית ספר ואז לחזור הביתה ולשבת שוב לעשות שיעורים, מקלחת ולמיטה. אני בן אדם עצלן, ואני פשוט מרגישה שאין לי כח נפשי, לא פיזי, לקום כל יום עם 0 מוטיבציה ולחזור הביתה וככה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב בלי סוף. בלי חיי חברה. כל מה שהייתי בטוחה שילך לי קלי קלות מתפרק לי בידיים, וכל מה שחשבתי שיהיה קשה קשה פי 2. בודד לי נורא.
אני כל הזמן נחמדה לאנשים, תמיד מחייכת וסמול טוקים והכל, אבל שם זה נגמר. בסמול טוק. זה לעולם לא מתקדם למשהו מעבר. אין לי מישהו לפרוק עליו את הכל, ויש לי הרבה מה לפרוק. תמיד כשאני מתחילה להתחבר עם מישהו, אני מסתכלת על עצמי מהצד ותמיד חושבת שאני מעצבנת מידי, שאני עונה מהר מידי, שאני דביקה מידי ומוזרה מדי. זאת אומרת, אני מסיקה שזה מה שהבן אדם השני חושב עליי אז אני פשוט תופסת קצת מרחק כדי לא לעצבן ואז אני נשארת לבד.. תמיד נוצר לי הרושם שאני לא רצויה בראש.
כמובן כמו כל הבנות בתיכון, גם לי יש קראש. לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי, לא יודעת למה אני נמשכת אליו בכלל, לא יודעת למה אני כ"כ מתעצבנת כשהוא מדבר עם בנות אחרות, הרי הוא לא חייב לי כלום. לא היה לי שום דבר איתו חוץ מסמול טוק, כמובן.
אני מגיעה הבייתה וגם פה אני מעורערת. אני מרגישה שאם לפחות בבית ספר כ"כ רע לי, אז לפחות הייתי יכולה להתנחם בבית. אז לא ממש. לאמא שלי יש ocd ברמה מסויימת, זאת אומרת שהכל תמיד חייב להיות נורא נקי ובמקום הנכון ובסדר הנכון. מילא זה, אבל מטריף אותי שכשאני באה הבייתה אחרי יום ארוך, הרבה זמן אחרי האחיות הקטנות שלי, אני כ"כ צמאה לתשומת לב של אמא שלי אבל היא תמיד שמה את אחותי ה(כבר לא כל כך)קטנה במקום הראשון. גם אם אני בדיוק הגעתי הבייתה, ואני באמצע לספר משהו שעבר עליי, אז כשאחותי תרצה שוקו אז היא ישר תקפוץ על זה ותדבר איתה תוך כדי שהיא "מקשיבה לי". ואבא? אבא באמצע משחק במחשב. אסור לדבר איתו באמצע. פשוט אף אחד לא רוצה לשמוע אותי, להקשיב לי.

אם זה לא היה מספיק, אני גם נורא מתגעגעת לארץ שגרתי בה, נורא מתגעגעת. מתגעגעת לחברות שלי, לבית הקטן שלי, לבית ספר הענק אבל נורא personal שלי, ליועץ המדהים שלי, לאוטובוס שלי, למורה המטורף לפיזיקה עם הגרביים עם ההמבורגרים, לסנאים במקום החתולים שמסתובבים בכל מקום, לשגרה שלי, לציונים שלי, לחיים שלי. אני נורא מתגעגעת.

אני לא יכולה להכיל את עצמי יותר, ואני מרגישה שאני פשוט קורסת נפשית.
אני מתחרפנת, אני משתגעת, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני מתחילה לחפש פתרונות בכיוונים לא טובים.. אם אתם מבינים על מה אני מדברת.
זה כל כך זמין, ויש לי את הכסף לקנות את זה..
אין לי שום שאלת סיום, כי אני לא יודעת מה לשאול. אני פשוט הייתי חייבת לספר הכל למישהו.. אתם הברירה והתקווה האחרונה שלי.