לפני כמה שנים עברנו משבר במשפחה, התהפכנו לנו החיים, אמא הייתה בדכאונות ואני הייתי בתחילת גיל ההתבגרות והיה לי גם ככה נורא קשה ובגלל זה לא עזרתי לה הרבה, לעומת זאת אח שלי(23)תמיד היה עוזר לה ותומך בה.
מאז אני מרגישה כבר במשך כמה שנים שהיא מעדיפה אותו עליי, יש לי עוד אחות גדולה(25) שלא מדברת עם אמא שלי כבר הרבה זמן.
גם אם אני ואחי נעשה אותו מעשה אמא שלי תכעס עליי ואותו היא תעודד ותעזור לו.
היא לא מקשיבה לי ולא אכפת לה ממני בכלל, היא לא שמה לב אם יש לי תקופות קשות ומתעלמת מכל בעיה שאני מחליטה לשתף אותה לגביה.
ניסיתי המון פעמים לדבר איתה על זה אבל היא אומרת שאני רק מדברת "שטויות" וכל הזמן מבטלת את הרגשות והתחושות שלי.
היא לא מפרגנת לי בכלל, תמיד מחפשת את הרע בכל דבר.
אני תלמידה מצטיינת וילדה טובה, לא מבקשת ממנה הרבה אבל כלום לא מספיק לה.
את הכל אני קונה רק מהכסף שלי שעבדתי בשבילו (בגדים ולפעמים גם אוכל) זה כבר נמאס לי כי כשאחי היה בגילי הוא אפילו לא עבד.
היא לא מעריכה אותי, רציתי לשבת איתה בבית קפה שנדבר ונפתור הכל ופשוט "אין לה זמן אליי", בכל ריב שלי ושל אחי היא תעמוד לצידו אפילו אם היא לא יודעת על מה רבנו, אני מרגישה שאין לי אף אחד לשתף אותו במה שעובר עליי כי זה באמת לא מעניין אותה לשמוע, היא עומדת לאבד אותי בתור הבת שלה.
תמיד אני אומרת שבמקום שתי בנות ובן זה נראה כאילו יש לה רק בן אחד.
אני פשוט לא אוהבת אותה בתור אמא וגם לא בתור בן אדם, ואני לא אומרת את זה מתוך עצבים של רגע, זה כבר תקופה ממושכת שאני מרגישה ככה.
עדיין קשה לי שבגילי אפילו את אמא שלי לא מעניין לשמוע מה עובר עליי ואני לא מרגישה בנוח לשתף אותה בכלום! אני מפחדת כל הזמן מהתגובה שלה.
כואב לי לראות חברות שלי עם אמהות שלהן בקשר ממש של חברות בזמן שאני לא משתפת את אמא שלי בכלום.
מה לעשות...?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות