אני לבד
ונמאס לי שמאשימים את ״גיל ההתבגרות״ בזה.
אין לי חברים בבהס.
את האמת שאני ילדה מאוד חברותית אבל אנשים מוצאים את זה מציק ומעצבן.
יש לי ״חברים״ , אבל כשבאמת צריך אותם הם לא שם.
חוץ מהחברה
אין לי תמיכה משפחתית.
אמא שלי היא טיפוס רוסי קמצן ומעצבן. מהסגנון של ״יש כזה דבר יותר מדי חיבוקים״
מהסיגנון שכשאני מראה לה ציור היא לא אומרת שהוא יפה, היא אומרת איפה לא יצא טוב.
מהסיגנון שכשאתה אומר לה שעשו עלייך חרם היא אומרת שזה אשמתך . ושהיית צריך לנסות יותר.
ואבא שלי? אבא ישראלי
אבא שלי הוא רכושני , והוא חושב שהוא תמיד צודק. הוא מביא לי כסף כשצריך , וקונה מה שאני רוצה, אבל אין לא תמיכה רגשית. אני לא יכולה לבוא אליו ולפרוק .
סיפרתי לו על ריב שקרה לי עם חברה לכיתה, והוא פשוט אמר שהיא צודקת, וככה זה תמיד קורה. הוא אף פעם לא לוקח את הצד שלי. גם אם אני הכי צודקת בעולם. ואז הוא לא מבין איפה , ״איפה אני טעיתי!! אני נתתי לך מלא כסף וכו וכו, ואני האבא הכי טוב בעולם״.
וחוץ מזה יש את אח שלי . בן 28 באוניברסיטה. גר עדיין בבית. גם רוסי. תמיד מנסה שישימו אליו לב ומתנהג כמו בן 10.
מקלל אותי , ואני פשוט הולכת במסדרון והוא מתחיל להסתכל עליי ולומר לי משום מקום שאני נראית כמו חרא ושאני מכוערת וכו.
הוא חושב שזה מצחיק. הוא רוצה לראות אותי בוכה.
והדבר הכי מעיק? כוחם במשפחה פשוט אומרים: ״זה גיל ההתבגרות אין מה לעשות זה יעבור.״
אז יש לי משהו להגיד על זה.
כן, זה אולי יעבור , אבל כל הכתמים שאני מרגישה , והלבד, והכאב שאני מרגישה עכשיו, לא יעברו לעולם.
אז תפסיקו להאשים את גיל ההתבגרות , בזה שאני מתחילה להתבגר, ולהבין מי האנשים שבאמת חשובים לי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות