אז כמו שזה נשמע, יש לי אפס סבלנות לילדים ולכל מה שקשור אליהם. בין אם הם מסתכלים עליי ליותר משניה ובין אם הם צורחים, בוכים או סתם מציקים. אני מגיעה לרמת עצבים ממש גבוהה גם כשזה לא קשור אליי ולא מתפקידי לטפל בזה. אני יכולה סתם לשבת בבית קפה עם חברה ולידי יצרח ילד ואני כבר ארגיש את הדם שלי רותח ואין לי - מושג - למה! זה ממש מפריע לי, מה עובר עליי? למה אנשים אחרים יסתכלו על ילד בוכה וירחמו עליו ויעלה בהם דחף לעזור, ובי יעלו דחפים מסוג אחר לגמרי שלא נעים לי בכלל לפרט, זה מטריד אותי ממש.
מה שאפילו יותר מפתיע זה שכשאני *צריכה* להיות בתקשורת עם ילדים אני מעולה בזה! הייתי מטפלת, עשיתי בייביסיטרים, ותמיד הילדים התחברו אליי מהר וכן הייתה לי את הגישה כשהייתי צריכה, אבל זה לא בא לי טבעי. זה רק מתוקף תפקיד ולא אינסטינקט שיש להרבה אנשים (ובמיוחד נשים). אז למה? למה אצלי זה ככה? ואיך אני יכולה לעבוד על זה? זאת הרגשה אוטומטית שקשה לי לשלוט בה. עוד מישהו מרגיש ככה לגבי ילדים או שזה רק אני? אשמח לעצות מועילות..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025