עברתי הרבה מאוד בחיי, התבגרתי לפני הזמן, ניסיתי להחזיר את מה שאבד והבנתי שבשלב מסויים בחיי זה כבר פתאטי. על הדרך אבד בי האמון באנשים.
אלה שמתקרבים אלי היום, אם האינטרס לא על השולחן, אני מבינה אותו לבד.
לא הכרתי מישהו שאפשר לפתח איתו סוג של קשר אנושי נקי בלי שיהיה מאחוריו אינטרס. זה לא שאני עם ציפיות. יש לי את הפינה האינטימית שלי. יש לי חברה שהיא החברה הכי טובה שלי, כזאת שגם בשתיים לפנות בוקר תתניע את האוטו ותרוץ אלי. אבל אנחנו יצורים חברתיים. אני כן רוצה לפתוח את המעגלים החברתיים שלי וזה לא יוצא. אנשים לא באמת מחפשים חברים, הם מחפשים הגשמה אישית שלהם דרך אחרים. אין פה שיחות חולין של חבר, יש שיחת חולין שתקשור אותו לאדם אחר, שיתיר לו את הקשר בשרוכים.
אז מה את עושה? מי קשור אלייך? וכל מיני שאלות שאני מבינה שהקשר הולך להיות לאיך אני מועילה לאדם השני מאשר סתם להיות ביחסי חיברות פשוטים.
לא בסטי'ס... סתם חברים.
כאילו באתי לעולם כדי להיות צ'ק שמן של מישהו.
אני כבר לא מדברת על יחסים בין בן לבת... גם שם, הבנים חושבים שאם את מדברת איתפ זה הולך להיות קשר מיני או שאת רומזת לקשר כזה..ואם זה לא יחתור לשם אז אין מה לדבר.
המצב הפך לכזה שגם אם אמצא היום אדם כזה, אין אמון לתת. שזה כבר כאילו גירדתי את התחתית. ואם את יפה או מעניינת ומושכת, את צריכה להזהר שבעתיים. לחשוב עוד אלף פעם לפני שאת עושה משהו ולחשוב כמה וכמה פעמים בדיעבד שאולי אמרת או עשית טעות כי הבן אדם הזה ישלוף גם קלף גם שעוד יפגע בך.
לא שחלילה אני חוששת או פוחדת ממישהו אלא ברמת ההבנה האנושית, משהו במירקם האנושי השתנה. באמון ההדדי. לא יעזור לרשתות החברתיות, החברה הפכה מבחינתי לאנטי-סושל. ואיתה מת האמון.
איך בונים אותו?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות