האם לתת אמון מחדש או לסבול את הכאב עד שיעבור?

היי,
לפני כשנתיים הכרתי בחור ארגנטינאי.
מנטליות שונה לגמריי ממה שהכרתי.
חיינו יחד שנה וחצי. הזוגיות איתו הייתה טובה מאוד.
כמובן שהיו מריבות אבל בגדול, הוא הרעיף עלי אהבה. המון אהבה.
הוא דאג שלא יחסר לנו דבר לעולם.הוא תמיד דאג לדחוף אותי להצלחה, ללמוד, לעשות, לשאוף גבוה. הוא היה מסב לי אושר של ממש.
יום אחד היה לו רעיון להקים עסק קטן. ואני הסכמתי.
עשינו את זה ביחד. הפכנו לבני זוג וגם שותפים לעסק.
בואו נאמר, שהרעיון הזה לא צלח.
מאז מצאנו את עצמנו הרבה בחילוקי דעות וריבים שחוזרים באופן תדיר.
עצבים, צעקות ומשפטים כמו " זו פעם אחרונה,אנחנו נפרדים". וכדומה.
אך מעולם לא היה את האחד האמיץ שקם "לפרק את החבילה"
זה תמיד היה עובר והיינו חוזרים לאהבה הגדולה שהיתה.
בכל התהליך הזה של העסק אני זוכרת שני ריבים קיצוניים ממש.
באחד הוא שבר כוס על הריצפה. בשני, הוא הפך שולחן.
אבל משהו בי היה נינוח איתו תמיד.
מעולם לא נרתעתי או חששתי ממנו.
לאחר מעשה, הייתי מדברת איתו על זה. היינו מבינים אחד את השניה.
הוא חזר והדגיש שלעולם לא יפגע בי פיזית.
קיבלתי אותו עם כל מגרעותיו, והוא לא אדם קל בכלל.
ויום אחד. במפתיע ממש, הוא קיבל החלטה נחרצת להיפרד ממני.
הוא טען שהוא מבולבל ולא בטוח אם הוא אוהב אותי או שמדובר בהרגל ונוחות.
הוא תמיד היה מהטיפוסים "עם האומץ" שעושים בלי לחשוב. (כמו עם העסק למשל.
הוא תמיד היה גרוע בקטע של החשיבה).
כמובן שלקחתי את זה קשה ביקשתי שיחשוב על זה ושייתן צ'אנס.
זה לא קרה.
נשארנו בדירה שגרנו בה יחד 3/4 ימים בסטטוס "פרודים".
לא מתקשרים, לא מדברים. ובזמן הזה כל אחד חיפש יחידה אחרת.
כיוון שלקחתי את זה מאוד קשה ולא קיבלתי את הפרידה הפתאומית הזו דרשתי שיצא מהבית.
התחילו משחקי אגו מהצד שלו. מהצד שלי.
התלקח ריב. גדול ממש.
בריב הזה, הוא הרים עליי יד. בפעם הראשונה.
זה נגמר באותו רגע. קמתי ועזבתי.
משטרה הייתה מעורבת ויצא לנו צו הרחקה אחד מהשני למשך חודש.
חודש שלם שלא דיברנו. חודש שלם מלא בעירורים. מחשבות. שאלות.
למה? איך? איפה טעינו? מי אשם?
שבוע אחרי שהצו נגמר שלחתי הודעה.
רציתי תשובות לכל השאלות שהיו לי.
והוא היה שם...
אותו אחד. אותו הגבר שהיה כל עולמי בשנה וחצי האחרונות...
אותו אחד שדאג, שמר ואהב.
עברו 7 חודשים מאז. 7 חודשים שאנחנו פרודים.
יצא לנו לדבר, להיפגש. לראות אחד את השניה במקומות בילוי משותפים.
לא חזרנו.
הוא רוצה לחזור.
ואני ? אני אמנם במקום אחר (פיזית) אבל הרגש לא מפסיק לבלבל לי את הראש.
אני מבינה ויודעת שזו "צלקת" שלא תישכח ולחזור אליו זה לקחת סיכון אם לסמוך מחדש על אדם שפישל טעות חריפה.
ומנגד, אני לא שוכחת את הטוב שהיה לי שם.
אני לא רוצה להיות במקום של כל אלו שאהבו אדם אהבה חזקה ובחרו ללכת לפי הראש ולא הרגש ושהיום במבט לאחור הם מרגישים צביטה על "פספוס" של אהבה גדולה בחייהם.
זה ניגמר, לא כי רציתי. כי החיים הובילו אותי לזה. אבל הדלת שלו עדיין פתוחה לרווחה.
מה אתם חושבים על כל זה, כדאי לבטוח בו מחדש, להתגבר על מה שהיה ולהתחיל דף חדש ונקי, או שזו טעות ועדיף לסבול את הכאב עכשיו ולחכות שהסערה תחלוף ?
מה הייתם עושים ? .....