האם אדם מופנם כמוני מסוגל להיכנס לזוגיות?

שלום חברים. לאחר שכתבתי את השאלה, שמתי לב שזו יותר פריקה שעונה על עצמה בשלבים; מופנמות שגורמת לאינטנסיביות רגשית ולפחד מאינטימיות. החלטתי בכל זאת לפרסם את השאלה, ואני מקווה שאנשים יזדהו איתה ואולי יביעו דעתם עליה.

אני גבר מופנם. לא כל כך ביישן, רק מופנם. מי שלא מכיר אותי, שזה בעצם כל העולם החברתי שלי למעט המשפחה, היה מעיד עליי שאני אדם מצחיק כיפי ואפילו מוחצן. ככה אני בחברה, אך עם זאת אני מעדיף רוב הזמן להיות לבד ולהעשיר את עולמי הפנימי. אני נהנה מאוד כשאני בחברה כל עוד זה לזמן לא ממושך מדי, אחרת אני מוצף בקלות.

מן הסתם תכונת אופי שכזו, שאני אגב מאוד אוהב בעצמי, מונעת ממני פרקטית אפשרות לזוגיות. מן הסתם בגלל הבעייתיות של בכלל להיתקל בבנות, הנובעת ישירות מזה שאני ממעט מלצאת למקומות שהן נמצאות בהן, והן בגלל שעצם האינטראקציה יכולה להיות כל כך עוצמתית, אינטנסיבית ורגשית, במיוחד אם מדובר בבחורה שמוצאת חן בעיניי. להתחיל עם בנות, נובע מכך, זה דבר שהוא "מחוץ לתחום", מן פרי אסור שלא העזתי לקטוף בנערותי, ובעצם במהלך כל שנותיי (רוב הבנות שיצאתי איתן, היו בנות שהתחלתי איתן באפליקציות - ממש "גן עדן").

כתוצאה מהאינטנסיביות הרגשית הזו, אני מרגיש לפעמים קושי רב בתחילת קשרים, במיוחד בזמן בין הדייטים. מן התרגשות מעורבת עם מועקה, וקול בראש שצועק לך - תפסיק זה לא בשבילך!. הרי אחרי כל כך הרבה זמן שאני רוצה זוגיות, כל כך הרבה אכזבות וכל כך הרבה תקוות נגוזות, כל אדם בר דעת יתחיל להפנים התניות מסוימות. התניה שאומרת שאם היא מוצאת חן בעיניי אז היא כנראה תברח, כי היא תשים לב לזה; לזה שאני מעוניין, לזה שאני לא יכול להסתיר את זה מפניה, כי אני חשוף לגמרי מולה. מן אפקט פאבלובי אכזרי - הפעמונים בלב מצלצלים בציפייה דרוכה למשהו שכנראה לא ישכיל להבשיל ולבוא.

ואף אחד לא יודע את זה, אף אחד לא יודע שיש לי בעיה קשה עם אינטימיות. אף אחד לא יודע את הפחד הנוראי שמסתתר שם עמוק ומציץ החוצה מבעד לצלקות המזדקנות להן על הלב. מדי פעם אני משתף חבר או ידידה בלבטים שמתעוררים בזמנים שמצריכים דעה חיצונית, עם זאת זה לא כל כך עוזר.

אני רק מחכה לרגע בו אני אעטוף אותה, בו הזרועות שלי יחבקו בחזקה את הגוף שלה. מחכה לרגע בו אוכל לקום בבוקר וללטף את שערה, להקשיב לאיך שהיה היום שלה בעבודה ולתת לה נשיקה עדינה לפני ששנינו צוללים למעלה לרקיע התשיעי. ככה גבר לא אמור להתבטא, אבל זה אני, תקוע אי שם בזמן ובמציאות אחרת.

נורא. כמה זה נורא. בסוף, אכן, מתרגלים להכל.