איך לדעת אם ההחלטה שעשינו היא טובה או לא?

בגיל 20 נכנסתי להריון מהחבר הראשון שהיה לי ... שנינו היינו ילדים
והוא היה מבולבל בקשר להריון הזה (אני רציתי מאוד)
אבל כשראיתי שיש לו קצת התבלבלות בנושא הזה הלכתי לעשות הפלה
למרות שהוא דרש שאני יחכה ונחשוב על זה ונדבר על זה...
פשוט לא רציתי להכריח אף אחד להיות איתי.. ובטח שלא בכוח.
אחרי ההפלה היינו בסדר, אבל שבועות אחר כך הקשר התחיל להידרדר
היה לי כעס ותסכול מטורף עליו ולא יכולתי להשתחרר מזה שהוא נתן לי להפיל..
ביום אחד בלי לחשוב פשוט חתכתי אותו...
הרגשתי שאני חייבת אוויר בחיים... הייתי בדיכאון... נסעתי ל9 חודשים לחו"ל
להתאוורר, החלפתי מספר טלפון ועשיתי הכל כדי להתנתק ממנו
למרות שאחר כך הוא מאוד רדף אחריי ורצה...
הרגשתי שהסיפור הזה הכניס אותי לדיכאון ואשמה כבדה ,
הייתי רואה בנות עם תינוקות ומדמיינת את התינוק שכבר אין לי,
הייתי רואה זוגות מחזיקים ידיים ומדמיינת את האהבה שכבר אין לי,
בקיצור קרסתי...
הייתי צריכה לפחות שנתיים טיפול והתרחקות מכל העולם כדי להתגבר,
על הנושא הקשה הזה, בדיעבד אם הייתי יודעת שזה ישפיע עליי כ"כ קשה
לא הייתי עושה הפלה ואפילו מגדלת את הילד עם או בלי רצונו....
בקיצור הסיפור הוא כזה...
לפני כמה שנים נפגשנו מחדש, ולא בתכנון אלא במקרה...
לא היה לי מושג עליו ולא הייתי איתו בקשר יותר מ-6 שנים...
אני נשואה, הוא נשוי.. לו יש ילד, ולי אין ילדים כרגע..
הוא התחיל לרדוף אחריי בקטע מטורף, כשישבנו פעם אחת לשיחת נפש
מה היינו עושים אחרת הוא אמר שהוא בחיים לא היה נותן לי להפיל
ושהוא לא יודע איפה השכל שלו היה, שהוא חיפש אותי שנה שלמה
ורצה לתקן... (אני יודעת שהוא חיפש, כי הוא היה בא לבית של אמא שלי)
ניסיתי לעצור את זה בכל הכוח שיש לי ולהישען על מה שיש לי,
זה היה יותר חזק ממני אני פשוט לא הייתי מסוגלת...
היינו שוכבים... ונמצאים ביחד, עד שכל פעם מחדש הייתי חוטפת סיבוב
מחליטה שזה לא בסדר וחותכת ממנו...
ואחרי רדיפות שלו עוד פעם חוזרת לזה...
בפעם האחרונה כבר באתי ואמרתי לו בפנים שזהו זה הסוף, !
אני לא מוכנה להיות אופציה שניה, לא מתאים לי להיות האישה האחרת,
ולא מתאים לי להיות ערוץ מקביל, אני לא עושה את זה לעצמי יותר ,
יש לי גבר אחד להשקיע בו ולדאוג לו ושמבחינתי זה זהו
הפעם עמדתי על שלי... !! וכמה שהוא ניסה ליצור קשר לא הסכמתי,
כמה שהוא חיפש אותי ובא מולי לא התייחסתי אליו אפילו שבפנים הייתי מרוסקת..
אחרי חודשיים פתאום הוא שלח לי הודעה אני מתגרש ואנחנו נהיה ביחד,
לא התייחסתי לזה ולא האמנתי לו - למרות שבחיים הוא לא אמר משפט כזה
כי חשבתי שזה עוד איזה ניסיון שלו להחזיר את הקשר בנינו...
הוא נשבע לי, ונשבע לי שנפגש והוא אפילו לא יגע בי הוא רק יראה לי משהו...
שנפגשנו הוא הראה לי את ההודעות עם אשתו (שזו היה שיחת המשך למה שהם דיברו בבית)
שהיא כתבה לו אבל לא הבנתי מה קרה לך ומה עובר עליך, והוא כתב לה אני מצטער אני פשוט כבר לא אוהב כמו פעם זה הכי עדיף לשנינו והיא כתבה לו אני מבקשת שתחשוב על זה שוב וכ'ו....
והוא אמר לי ההחלטה אצלך, את נותנת לי אור להמשיך את זה או לא ?
וכשעשיתי איתו שיחת פרידה שכל אחד אמור להישאר במקום שלו כי זה הכי בטוח
ירדו לו דמעות ופה כבר נשברתי ממש, ופה בנקודה הזאת שראיתי אותו בוכה
אז הבנתי - שכן צריך להיות ביחד ואין דרך אחרת!!!!
אני אמרתי לו שכן, והוא כתב לה אני רוצה להתגרש...
אני אמרתי את אותו דבר לבעלי..
וישר אחרי זה היינו ביחד 3 ימים ונסענו לבד ותירצנו להם שאנחנו רוצים להיות לבד
ולחשוב קצת עם עצמנו למרות שבתכלס היינו ביחד...
ושיתפתי אותו שאני מלאה פחדים... ! כי בגיל 20 עזבנו כשלא היה לנו על מה לוותר
פה אנחנו מפרקים בית..
הוא הרגיע אותי שהכל בסדר, זה היה צריך לקרות בגיל 20 אבל פשוט הארכנו את הדרך ושהוא אוהב אותי ממש וכל השנים הייתי עוברת לו בראש...
ודווקא עכשיו, כשמחר יש לו דיון כבר ברבנות, ולי עוד חודש וחצי...
אני לא מצליחה להיות רגועה...
אני מרגישה שהרסנו שהכאבנו לאנשים אחרים מרגישה שפירקנו שבגדנו באנשים...
אני מרגישה שאני לא בטוחה בו (ולא מבחינת האהבה מבחינת ההתנהגות)
מפחדת שהמטענים עליו יעלו עוד פעם, מפחדת שפתאום לא נסתדר,
מפחדת שפתאום אני יהיה בהריון והוא שוב יתבלבל למרות שהוא מבטיח שלא..
אני מפחדת שההיסטוריה תחזור, אני לא מצליחה לשים את הביטחון שלי בו
כמו שהוא אמור להיות..
למרות שאני יודעת שהלב אומר ללכת אחריו אבל בראש אני מרגישה
שבא לי פשוט לעצור את זה ולחזור לבעלי, ולא מבחינת הרגשות אלא מבחינת הרציונל
כי אני מפחדת ללכת אחרי הלב ולהפגע...
אני לא סומכת עליך ב100% אחרי כל מה שקרה בנינו, למרות שעכשיו אני רואה שהוא צריך אותי כמו אוויר...
בזמן שאני איתו אז אני פשוט מאוהבת(!!!!!)כמו אז, מאוהבת בו ממש... לא יכולה לזוז ממנו סנטימטר
כשאנחנו פתאום לא מתראים כמה שעות כל המחשבות הדפוקות חוזרות אליי...
אני יודעת שהוא כבר לא בן 20(!) וגם אני לא בת 20.
ושאז אולי זה היה הטמטום של הגיל, והחוסר בשלות והילדותיות והחוסר מוכנות...
יודעת שכבר התקדמנו... אבל עדיין...
גם אז היינו הכי מאוהבים בעולם ועדיין היה לו קטעים דפוקים...
אני מקבלת את הקטעים הדפוקים שלו באהבה אבל לא רוצה להפגע יותר
עוד דבר שהוריד לי את הביטחון הוא שסיפרתי לאמא שלי היא נבהלה
ואמרה את משוגעת מה את עושה? למה עוד פעם. זה לא הלך בניכם פעם אחת..
אני לא יודעת מה לעשות... תודה למי שקרא.